קררררר

אל תדאגו, למרות הכותרת זו לא רשומה על מזג האוויר. אני רק אציין שקר וכבר כמה ימים גשום לפרקים. מזל שזה לא גשם חזק ואפשר ללכת בו עם מטריה מבלי להרטיב את המכנסיים (כל עוד היא מחזיקה מעמד). חבל רק שהקיצור שלי בוצי ואני צריכה לחפש דרכים אלטרנטיביות. טוב, הבטחתי שזו לא תהיה רשומה על מזג האוויר. החלטתי לעדכן דווקא היום, ביום הכי עמוס שהיה לי כאן מזה הרבה זמן, כי מחר אור וההורים שלו מגיעים ואז יהיה לי פחות זמן לעדכן, וחוויות אחרות לספר עליהן.

ביום שישי היה לי מבחן בתרגום מכונה. רוב השאלות היו ברמה מתאימה לחומר שלמדנו. שאלה אחת הייתה לא קשה במיוחד, אבל ארוכה מאוד. היה צריך להריץ באופן ידני אלגוריתם שלמדנו. האלגוריתם היה קצת מורכב ולא הייתי בטוחה שאני זוכרת את כל השלבים שלו, אז הרצתי אותו באופן די אינטואיטיבי. כנראה שלא הייתי היחידה שלא שיננה את האלגוריתם בע"פ כי המרצה הציעה למי שרוצה, אחרי שהוא מסיים את יתר השאלות, להגיש את המבחן ולענות על השאלה הזאת עם חומר פתוח תמורת חצי מהניקוד (השאלה הייתה שווה 50 נקודות). חלק מהסטודנטים ניצלו את האופציה, חלק הגישו משהו חלקי וחלק נשארו עד השנייה האחרונה, כמוני. למזלי הצלחתי לסיים וכשהגשתי את המבחן אמרתי בבדיחות למרצה שיש סיבה שמחשבים עושים את זה ולא בני אדם. היא צחקה ואמרה שזה נכון ושאכן נממש את זה בתרגול הבא.

קיבלתי 102 במבחן ב"לקסיקולוגיה, מורפולוגיה ותחביר", המבחן שהיה ביום שני שעבר. עניתי על הכל נכון, ובסעיף אחד בו היה צריך לציין לפחות שלושה מאפיינים, ציינתי ארבעה וקיבלתי עוד שתי נקודות. המרצה אמרה לנו להסתכל על דף שבו הייתה טבלה עם הציונים של כולם, אז ראיתי ששאר הציונים היו נמוכים בהרבה, באיזור השבעים ומשהו ואפילו פחות. מוזר. מאוחר יותר הייתה לי גם הרצאה בתרגום מכונה, וענינו על השאלה הארוכה מהמבחן. המרצה אמרה שרק סטודנט אחד הצליח את השאלה הזאת ואז חשפה שהסטודנטית זו אני. נשמתי לרווחה. האינטואציות שלי לא אכזבו. עכשיו רק נשאר לחכות כמה ימים לקבל את הציון של המבחן הזה ושל המבחן ב"שיטות סטטיסטיות בעיבוד שפות טבעיות".

היום בערב הלכתי ישר מהלימודים למכון הכושר. בדר"כ אני לא הולכת בימי שני, כי אני מסיימת ללמוד לקראת שמונה וזה כבר מאוחר. השבוע ידעתי שלא ייצא לי ללכת הרבה בגלל הביקור של אור, אז הלכתי היום. הלכתי לשיעור שלא יצא לי להיות בו בעבר, שנקרא Tae Bo. קיוויתי שיהיה נחמד. מה מסתבר? מסתבר שזה פשוט קיקבוקס! כמעט חודשיים שאני מנויה שם ולא ידעתי שיש שיעור קיקבוקס. אולי אאמץ את השיעור הזה, אפילו שאז אני חוזרת נורא מאוחר הביתה, ויש לי עוד מלא דברים לעשות ולמחרת אני קמה מוקדם. נראה כבר.

חוץ מענייני לימודים, כמובן שלאחר סופי שבוע אני נהנית לספר על כמה שהעיר הזו הפכה אותי לבליינית שמעולם לא הייתי (לא באמת). בשישי בצהריים הבית היה נקי והייתה לי עוגה בתנור. לא בשבילי כמובן. הוזמנתי לארוחת ערב שישי במעונות, שארגן הסטודנט הישראלי השני. הארוחה הייתה מעולה. השולחן היה מפוצץ בסלטים מכל מיני סוגים, חלות ושתייה. גם בעיקריות הוא והשותף שלו לחדר השקיעו הכינו המון אוכל והכל היה טעים. אני חושבת שזה הערב שאכלתי בו הכי הרבה מאז שאני כאן, ואולי גם שתיתי בו הכי הרבה יין. גם החברה הייתה נהדרת. היינו עשרה אנשים: הסטודנט הישראלי, שני חברים ישראלים שבאו לבקר אותו (שלושתם מבר-אילן ולמדו אתי קורס כללי בשנה שעברה...), השותף שלו לחדר שהוא צרפתי, עוד שתי סטודנטיות צרפתיות, סטודנטית רומניה וסטודנט מבלרוס שהכרתי כבר, ועוד בחורה רומניה דוברת עברית שוטפת. היה ערב ממש כיף ונהניתי כל כך. זה עשה לי חשק לארגן ערב כזה בעצמי, אולי בעוד כמה שבועות אעשה את זה גם.

בשבת בערב הלכתי להופעה של להקה רומנית שמבצעת קאברים ללהקות רוק. אני מאוד אוהבת בעיר הזאת שבכל פעם שבא לי לצאת לבלות, אני מחפשת בגוגל eventimente iasi ומוצאת מלא אפשרויות מגניבות לבילויים. יש כאן הכל: קריוקי, פאבים, מסעדות, בתי קפה, מועדונים, סרטים (קצת באיחור משאר העולם, אבל לא נורא), הופעות וכו'. בארץ זה כמעט ואף פעם לא מצליח. אם אני כבר מוצאת משהו לעשות, זה תמיד בתל אביב, קשה להגיע ואין חנייה. כאן הכל במרחק נסיעה קצרה במונית שעולה גרושים. אז יצאתי להופעה. הזמנתי מקום לעשר, התברברתי קצת בדרך והגעתי בעשר ורבע, וההופעה כבר התחילה (להפתעתי הרבה). לא נורא. לא טרחתי להגיד לאף אחד שהזמנתי מקום כי ראיתי שרוב האנשים עומדים ושיש מעט שולחנות לקבוצות גדולות של אנשים. גם ככה אם רציתי לראות משהו הייתי צריכה לעמוד. ההופעה הייתה מאוד נחמדה, היו כמה שירים שהכרתי כמו Another Brick In the Wall של פינק פלויד, I want to break free של קווין, It's My Life של בון ג'ובי ו- Wicked Game בגרסה של Him. חוץ מזה, היו כל מיני שירים שלא הכרתי של AC/DC וגם שניים-שלושה שירים ברומנית. הסולן שיתף קצת את הקהל ופחדתי שהוא ישתף אותי. באיזה שהוא שלב הוא חילק מדבקות של הלהקה ופספס אותי. אח"כ הוא ירד במיוחד מהבמה כדי לתת לי מדבקה. למזלי לא נדרשתי לידע רב ברומנית כדי להבין אותו ולענות לו (הוא קרא לי גברת ברומנית). לקראת סוף ההופעה התחיל קצת להתרוקן, ואז אחד מהעובדים (אולי בעל המקום) שאל אותי משהו ברומנית. אמרתי לו שאני לא מדברת רומנית והוא שאל באנגלית אם אני רוצה כסא. בגלל האנגלית, הוא שאל אותי אם אני זאת שהזמינה מקום (הראה לי את מס' הטלפון שלי בטלפון שלו) וכשאמרתי לו שכן, הוא התנצל שעמדתי ואמר שנעים להכיר אותי. זה מקום נחמד ואני שמחה שיצא לי להגיע לשם. מסתבר שזה גם יחסית לא רחוק מהבית שלי. המונית לא עלתה הרבה כסף.

הרבה פעם אני יודעת להגיד משהו ברומנית ובוחרת להגיד את זה דווקא באנגלית. לדוגמה, הזמנתי מקום באנגלית. אני יודעת להזמין מקום ברומנית. אני פשוט חוששת שלא אבין את התגובה ברומנית. בסיטואציות מוכרות או כאשר אני חושבת שהצד השני בשיחה עלול שלא לדעת אנגלית, אני מדברת ברומנית. הכל הולך חלק - עד שלפעמים הצד השני של השיחה לא קורא את התסריט שלי ואומר טקסט שלא התכוננתי אליו. לפעמים אני מבינה מההקשר ומקווה שאני אכן מבינה נכון. לפעמים אני נאלצת לחשוף שאני בעצם לא יודעת רומנית טוב ואז אני מרגישה כאילו רימיתי, כאילו התחזתי לדוברת רומנית. כשאני משתדלת כל כך להגות את המילים נכון, אפילו יוצא לי לפעמים מבטא! מעניין אם עד סוף השהות שלי כאן, אני אדע קצת יותר רומנית. כרגע אני בעיקר מבינה קצת ויודעת לדבר מעט מדי. התחום היחיד שאני שולטת בו הוא אוכל. אני מומחית בקריאת תפריטים ברומנית, ואני נהנית נורא להזמין סלט בהרכבה ולהגיד ברומנית שמות של ירקות מסובכים כמו חציל או סלק. רק נסו להתקיל אותי. הרי הכי חשוב שאדע מה אני אוכלת, לא?

ציפורים מתחרפנות בסתר

שוב הזנחתי. עבר יותר מדי זמן מכדי שאזכור מה בכלל קרה. לא נורא, אולי ככה העניין יהיה מרוכז יותר.

השבוע שבוע מבחני אמצע. מה שאומר שאני נמצאת באוניברסיטה קצת פחות מהרגיל, אבל לומדת בבית קצת יותר מהרגיל (אולי בעצם לא, כי אין לי תרגילים). עד עכשיו היו לי שני מבחנים שהיו בסדר (אין לי עדיין ציונים) ומחר בבוקר יש לי עוד אחד. אני לא חוששת יותר מדי.

בסוף השבוע שעבר לא עשיתי משהו מעניין במיוחד. בשבת הלכתי לשיעור Street Dancing שהתקיים בחינם בחנות ספורט. הגעתי לזה דרך פרסום של האירוע בפייסבוק. היה קצר יותר ממה שחשבתי (כמובן, התחיל בחצי שעה איחור), אבל היה מאוד נחמד. זה לא היה אינטנסיבי כמו שיעור במכון הכושר, אבל מזה יש לי מספיק. היה נחמד לזוז קצת גם בסופ"ש. אין חוגים במכון הכושר בשבת-ראשון, ולאחרונה לא היה לי כח לפקוד את חדר הכושר של הבניין ולרוץ בו (כל עוד אני הולכת המון ברגל בנוסף לחוגים, אין לי צורך בזה). מה שלא צפיתי היה שהשיעור יהיה מפוצץ בילדים קטנים, ורק עוד קצת מבוגרים חוץ ממני (שגם הם היו צעירים ממני, אני די בטוחה). אבל האמת שהם התנהגו יפה והיו חמודים, בסך הכל זה היה די משעשע.

ביום שלישי היה לנו ערב סרט מטעם אגודת הסטודנטים. הקרינו לנו את הסרט L'Auberge Espagnole שמספר על סטודנט שנוסע במסגרת ארסמוס לחילופי סטודנטים בברצלונה. הסרט היה נחמד, הכניסה הייתה בחינם, שתיתי שם כוס יין לבן ב-6 LEI לפני הסרט, ופגשתי ודיברתי עם כמה אנשים שאני מכירה. טוב שהחלטתי ללכת, למרות שלמחרת היה לי מבחן בשמונה בבוקר, ושהתארגנתי סופר-מהר בחזרה ממכון הכושר כדי להספיק לאכול ולהגיע בזמן (אני לא מפסיקה לעשות את הטעות הזאת של להגיע בזמן!). מה שכן, נראה לי שבניגוד לסטודנטים אחרים, הסרט פחות עורר בי הזדהות. לא הזדהיתי עם הלכלוך בדירת הסטודנטים, לא עם המסיבות הארוכות והשיכרות ולא עם חיי האהבה המסובכים שלהם. כנראה שאני זקנה מדי, חננה מדי ולא במצב המשפחתי המתאים לסטריאוטיפ של סטודנט בחילופי סטודנטים. ואני לגמרי בסדר עם זה, שלא תבינו לא נכון.

יש כאן תופעה מאוד מוזרה של ציפורים שמתחרפנות מדי אחר צהריים ולמשך דקות ארוכות עפות בהיסטריה וצורחות. הצלחתי לצלם אותן רק כשהן התרחקו, אז אני לא בטוחה שזה מעביר את התופעה כמו שצריך. למעשה, היו לי עוד המון הזדמנויות צילום, אבל התעצלתי להוציא את היד מהחלון בבית המחומם והנעים, אז תסתפקו בזה:

יום אחד היה מזג אוויר

זהו. החורף התחיל. כמובן שזה קרה בתזמון מושלם: חודש וחצי אני נסחבת עם מעיל חם לכל מקום, לפעמים חם מדי. השארתי בארץ את המעיל הקליל שלי, וגם כשאור הגיע לכאן לא חשבתי לבקש ממנו שיביא לי את המעיל, כי עוד שניה חורף. אין טעם. בסוף התייאשתי וקניתי כאן מעיל דומה (בצבע אחר, אני לא פרייארית). ביום שני לבשתי אותו לראשונה. ואז נהיה ממש קר. משמעותית הרבה יותר קר מיום ראשון. מוזר. בימים שני ושלישי היה גם לח. לא גשום מדי, למזלי, אבל טיפות גשם כאילו עמדו באוויר כל הזמן.

כל זה קרה כמובן גם בסנכרון נהדר עם ההתרוצצויות הבירוקרטיות שלי:

ביום שני בבוקר הלכתי לצלם ולהדפיס כל מיני מסמכים, אחר כך הלכתי לבדיקה רפואית במרפאה של האוניברסיטה, ובסוף הלכתי למשרד ביטוח הבריאות הלאומי שם חיכיתי שעה בתור ושילמתי 171 LEI כדי לקבל אישור כשירות רפואי למשרד ההגירה. משם המשכתי ללימודים. בצהריים היה לי חלון מהלימודים, אז החלטתי לנצל אותו כדי ללכת לשלם את האגרות למשרד ההגירה. יש שלושה סוגים של אגרות, ולפי מה שאמרו לנו, את כולן אפשר לשלם בבנק מסוים. בדקתי מראש איפה הסניף הכי קרוב של הבנק הזה ואף אחד מהם לא היה קרוב. אז החלטתי לנסוע לשם במונית, לאכול צהריים שם באיזור ולחזור במונית לפקולטה. ניסיתי לשלם את האגרות בבנק, אבל נתנו לי לשלם שם רק עמלה אחת (על סך 260 LEI), ואת השנייה אמרו לי לשלם במשרד האוצר (השלישית היא עמלת בולים על סך חמישה LEI). מאוכזבת שלא סיימתי את כל מה שצריך כדי לחזור למשרד ההגירה, מכיוון שלא היה לי כבר זמן והייתי עוד צריכה להספיק לאכול ארוחת צהריים, הלכתי לאכול וחזרתי לפקולטה. חזרתי הביתה בערב אחרי עשר שעות מתישות מחוץ לבית. ואז בדקתי באינטרנט וגיליתי שמשרד האוצר נמצא מטר מהבנק.

ביום שלישי אחרי הלימודים לקחתי אוטובוס למשרד האוצר. שילמתי שם את העמלה הגדולה (120 יורו). משם חזרתי לבנק וניסיתי לשלם את העמלה של ה-5 LEI אבל שלחו אותי שוב למשרד האוצר (אני די בטוחה שלא משלמים את זה שם). התייאשתי ונסעתי באוטובוס לכיוון משרד ההגירה. בדרך עצרתי בסניף דואר וקניתי בולים בסך 5 LEI. אחר כך עברתי בחנות צילום וצילמתי את כל הקבלות. חשבתי שאני כזאת מסודרת וכל הכבוד לי (ספוילר: זה עוד לא הסוף של הקבלות).

הגעתי למשרד ההגירה עם כל המסמכים. הייתי כל כך מסודרת והיה לי הכל. כבר ישבתי בחדר הפנימי וחיכיתי שיצלמו אותי. אבל אז הייתה חסרה להם איזו חתימה על חוזה השכירות, אז העובד של משרד ההגירה התקשר לאישה שאחראית כאן על הדירה (שאינה בעלת הדירה, בעל הדירה הוא בכלל אירי) והסביר לה שהוא צריך שהיא תחתים את החוזה ותתן לי עותק מעודכן. מזל שהוא היה נחמד וידע אנגלית טוב. חזרתי הביתה מיואשת.

בדיעבד, קצת מזל שחזרתי הביתה עם כל המסמכים. כשהגעתי הביתה, אחת מעובדות המשרד ליחסים בינלאומיים של האוניברסיטה שלחה לי מייל וביקשה שאגיע עם הקבלות המקוריות וצילום שלהן עם הצהרה שלי על כך שזהו עותק של המקור שנמסר למשרד ההגירה, כדי לקבל החזר. אם הייתי מוסרת כבר את המסמכים - לא הייתי יכולה לקבל החזר.

היום הלכתי אחרי הלימודים למסור את הקבלות, וגם קיבלתי את חוזה השכירות החתום והמעודכן. בקרוב אלך למשרד ההגירה והיום אני אופטימית יותר ומאמינה שאוכל לנצח את הבירוקרטיה ולהשאיר את כל זה מאחוריי. עד הדבר הבא.

בסה"כ שילמתי אגרות על סך 970 LEI בימים האחרונים. לא כולל את המחיר של הנסיעות כדי לשלם אותן. אני אמורה לקבל עליהן החזר, אבל זה יקרה רק אחרי שאזמין כרטיסי טיסה חזרה לארץ ואשיג מסמך באנגלית מהבנק שמאשר את רכישות הכרטיסים. חוץ מזה, הגיעו לי גם חשבונות הביתה (140 LEI), וגם שילמתי מיסי ועד בית (65 LEI), אז עוד קצת כסף הלך. מזל שמשלמים לי הון ביחס למחייה כאן, אחרת כבר הייתי מרוששת.

להנאתכם, כתבתי פואמה קצרה בנושא מזג האוויר:

אם ימשיך לרדת גשם, הקיצור הולך להיהרס.
אם ימשיך לרדת גשם, הקיצור הולך להיהרס.
אם הקיצור נהרס, אין לי מאיפה ללכת.

מישהו יכול לנחש על מה הפואמה מבוססת? התשובה מופיעה בתחתית הרשומה. בכל מקרה, מדובר על הקיצור באורך כ- 30-40 מטר בעלייה תלולה והררית שאני עולה בו בכל פעם שאני יוצאת מהבית ברגל. יש לי יחסים אמביוולנטיים אתו. מצד אחד, הוא קצר יחסית ואחריו יש רחוב נורמלי להליכה, והוא מקצר את הדרך לכביש הראשי בשתי דקות בערך, אבל הדרך השנייה היא בכביש מתפתל, בעלייה גם היא, כשמכוניות חוסמות את המדרכות משני הצדדים. אני כמעט ולא הולכת בה. מצד שני, מדובר בעלייה ממש תלולה. אבנים וכאלה. שרירי הרגליים שלי גמורים כל הזמן. כשיורד גשם זה הופך לאתגר כפול כי צריך גם להיזהר לא להחליק. הקיצור הזה הוא גם לא להיט בדרך חזרה, שאז מדובר על ירידה תלולה שצריך לרדת בזהירות. אבל זה הקיצור שלי ואני מקווה שלא ייהרס. אני אוהבת ללכת ברגל.

בינתיים הגשם פסק, אז אני ממשיכה להשתמש בקיצור. למי שעוד לא פתר את החידה בזמן החפירות שלי, התשובה נמצאת כאן.

סנאי!

כרגיל, יש לי דברים מעניינים לספר רק בסוף סוף השבוע. כל השבוע חרשתי כאילו אני סטודנטית לתואר ראשון או משהו כזה. שאני לא אצטייר כבליינית חלילה.

יש כאן החודש אירועים במסגרת Unifest, פסטיבל לאומי של האוניברסיטאות. זה התחיל במצעד מוזר (יצאתי מהבית איזה בוקר השבוע וראיתי מלא סטודנטים צועדים, יחסית בשקט, וקצת משטרה מסביב) וזיקוקים שהצלחתי איכשהו לפספס (זה היה באמצע השבוע, בזמן החרישה שלי). בחמישי בערב, התקיים במסגרת היוניפסט, פסטיבל הגיטרה. הייתה הופעה של גיטריסט בשם ניקו פאטוי והלהקה שלו Platonic. לא ממש הצלחתי להבין מה סדר הגודל של הלהקה הזו כאן (וההסבר בהמשך), אבל צפיתי בכמה סרטונים ביו-טיוב וזה נשמע לי נחמד. אני אוהבת הופעות, אני אוהבת גיטרה - למה שלא אלך.

באתר היה כתוב שההופעה מתחילה ב- 19:30. בפייסבוק היה כתוב 20:00. היה ברור לי שהמופע בטח יתאחר קצת, כי כל פעילות כאן מתחילה לכל הפחות ברבע שעה איחור (וזה כולל הרצאות באוניברסיטה, שיעורים במכון כושר - הכל). לא ידעתי אם אוכל להיכנס אחרי הזמן, והשיעור שלי במכון הכושר נגמר ב- 18:50. לא הייתי מוכנה לוותר על השיעור, כי יש לי כרטיסיה מוגבלת בזמן ומתוכננת בדיוק למס' השיעורים שהתכוונתי ללכת אליהם. בישראל אין לי יותר מדי בעיה ללכת מדי פעם למקומות מיוזעת ישר מהמכון, אם אין ברירה, אבל כאן זה מסכן אותי בדלקת ריאות. חשבתי להתקלח במכון, התלבטתי אם לחזור הביתה, אם ללכת ברגל להופעה או במונית. אחרי הרבה מחשבה לקחתי מונית בחזרה מהמכון, התקלחתי במהירות האור, אספתי מהמטבח את הסנדוויץ' שהכנתי לי מראש לארוחת ערב, לקחתי את אותה המונית (במקרה) להופעה והגעתי לשם ב- 19:40. כמובן שההופעה התחילה ב- 20:30. לפחות בזמן ההמתנה הייתה הופעה של כמה גיטריסטים צעירים. אחד מהם היה ממש צעיר (אולי בן 12) וממש מוצלח, אולי אפילו מוצלח יותר מההופעה ה"אמיתית" שהייתה בהמשך הערב. הוא ניגן קטע קלאסי של יוהאן פכלבל שנקרא "קאנון ברה מז'ור" (לקח לי שעה לגלות את שם היצירה!). כאן מובאת הגרסה המקורית וכאן מובאת גרסת רוק (לא של הגיטריסט מההופעה).

אחר כך עלו לבמה ניקו והפלאטוניק. הסיבה שאמרתי שלא כל כך הצלחתי להבין מה סדר הגודל של הלהקה הזו פה, היא שמצד אחד - מהפרסום של האירוע ומהאתר שלהם היה נראה לי שהם להקה מפורסמת. מה גם שכשנכנסתי להופעה שאלתי את אחד מהעובדים של המקום אם זאת ההופעה, ואחר כך הוא בא לשאול אותי אם נהניתי מההופעה. אמרתי לו שכן ושזאת הפעם הראשונה שאני שומעת אותם, והוא התפלא. מצד שני, לא היו כל כך הרבה אנשים בקהל. הם היו ישובים ולא הראו התלהבות יתר. אף אחד לא צילם בטלפון. מצד שני, נראה לי שזה עניין של מנטליות כאן, וגם לזה הסבר בהמשך. בכל מקרה, ההופעה הייתה לא רעה. רוב הקטעים היו אינסטרומנטליים והיו שני שירים באנגלית. האורך הממוצע של הקטעים היה שמונה וחצי דקות (כן, תזמנתי).

בשישי בבוקר, מיד אחרי הלימודים, ב- 10:00, הייתה לי פגישה חודשית של ארסמוס. כבר בתחילת הפגישה ניגשה אליי האחראית עלינו מטעם התוכנית והגישה לי דף עם רשימת מסמכים שלי שחסרים להם (מסמכים שכמובן שלחתי בעבר במייל או במערכת הממוחשבת, אבל כאן הכל ידני). אני שונאת בירוקרטיה ושונאת לדחות דברים כאלה, כך שכבר בסוף הפגישה הלכתי לחנות צילום קרובה, צילמתי כל מיני מסמכים שהיו לי בתיק (אני כבר חודש וחצי מסתובבת עם כל המסמכיאדה שלי עליי, מסתבר שלא לשווא), הדפסתי מהמחשב מסמכים שהיו לי בו, שילמתי 1.10 LEI בלבד (כמו שקל ועשר אגורות) עבור אלף מסמכים שהודפסו ומסרתי אותם בחזרה במשרד ליחסים בינלאומיים של האוניברסיטה. עם זאת, כמות הבירוקרטיה שהונחתה עליי רחוקה מלהסתיים בזה.

הנושא העיקרי בפגישה היה אישור השהייה שאנחנו צריכים להשיג ממשרד ההגירה. מסתבר שוויזת הסטודנט שלי היא אמנם בתוקף עד סוף מרץ, אבל רק ל-90 יום בפרק הזמן הזה. אני לתומי חשבתי שהבירוקרטיה נגמרה כבר בגבולות ישראל. כדי להשיג את האישור יש צורך להמציא (תמיד הצחיק אותי הביטוי הזה) כ- 10 מסמכים ולגשת אתם למשרד ההגירה. מכיוון שאני מעל גיל 26 (אני ועוד כמה בודדים מתוך 120 סטודנטים), נוספו לי עוד כמה שלבים שקשורים לאישור רפואי: בדיקה רפואית באוניברסיטה, בקשה לטופס לאישור רפואי במשרד ההגירה, אישור רפואי מהמשרד לביטוח בריאות וחזרה למשרד ההגירה. כל זה בנוסף לכל שאר המסמכים שאני אמורה להשיג ועמלות שצריך לשלם בבנק ספציפי. אני חושבת שזה לא הוגן שרק בגלל שאנחנו זקנים מטרטרים אותנו יותר. אם כבר - זה היה אמור להיות פחות. בכל מקרה, הלכנו, הסטודנט הישראלי השני ואני כבר אחרי הפגישה למשרד ההגירה ועברנו את השלב הראשון. כשחזרתי הביתה, עשיתי לעצמי לו"ז בירוקרטיה מפורט לכל השבוע. אני מקווה שאצליח לסיים את זה השבוע.

בשישי בערב הלכתי לראות את הסרט קארי והיה נחמד. לא מפחיד. לא מהסוג שגורם לך לא להצליח להירדם בלילה, לפחות.

בשבת עשיתי לעצמי יום קניות נחמד. אמנם בזבזתי 400 ש"ח שזה לא מעט, אבל הצלחתי לקנות בסכום הזה: מגפיים, חצאית, שתי חולצות, סוודר, מעיל (מזארה!) ועוד כמה דברים קטנים. בארץ קניתי במחיר הזה בשנה שעברה מגפיים (שלא מספיק טובים בשביל החורף כאן כי יש להם סולייה חלקה ואני עלולה להחליק אתם בשלג).

אה, ובלי קשר לכלום, ראיתי אתמול סנאי בפארק! בהתחלה התלהבתי וניסיתי לצלם, אחר כך ראיתי שהפארק מלא בסנאים. אני מצרפת תמונה לא מוצלחת שלו (זה מה שיש בינתיים). ילדים, אנא עזרו לי למצוא את הסנאי, צבעו יפה את התמונה והשאירו את הסנאי בלבן:

בלילה היה לילה לבן באחד הקניונים, עם הנחות בכל החנויות והופעות. 2013 היא ללא ספק שנת מופעי המחווה (אחרי 2012 שהייתה שנת ההופעות האמיתיות, ובה היינו בהופעות של מוריסי, רד הוט צ'ילי פפרז ומיוז). אני חשבתי שנגמרו מופעי המחווה ל-2013 ברגע שהגעתי לאיאש (בארץ ראינו מופעי מחווה לקווין, ביטלס, סמית'ס ורד הוט צ'ילי פפרז. שכחתי מישהו, אור?). אתמול הוספתי לרשימה עוד שלוש הופעות: מופע מחווה לליידי גאגא, ל-U2 ולאיימי וויינהאוס. צילמתי סרטוני וידאו בכל ההופעות אבל מסתבר שעם איכות המצלמה בטלפון שלי יכולתי באותה המידה לצלם מכסחת דשא תוך כדי ניעור הטלפון ואיכות הסאונד והתמונה היו נשארים פחות או יותר כפי שהם, אז וויתרתי על להעלות אותם. כל האמנים האלה היו אמנים איטלקיים, מה שגרם למבטא קצת מצחיק בשירים. כל המופעים היו נחמדים מאוד, בעיקר המופע של U2, כיוון שאני מכירה ואוהבת את השירים. עם זאת, לכולם הייתה בעיה קלה עם המילים, ושמתי לב לזה במיוחד בהופעה של U2, מכיוון שאני יודעת את רוב המילים. לזמרת במופע של איימי וויינהאוס הייתה בעיית סנכרון קשה עם הנגנים. מעבר לכך, הקהל היה קשה, ומכאן אני מסיקה שזה עניין של מנטליות: האיפוק הזה שזר לי כל כך בתור ישראלית. זה מנומס ונחמד והכל, אבל זה די מייבש אמנים בהופעה חיה. מסכנים. ניסיתי למחוא כפיים יותר מהרגיל אבל אני לא משלה את עצמי שהמחיאות הקטנות שלי נשמעו.

אני עדיין כאן

התחלתי לפשל קצת עם העדכונים כאן. כנראה שזה קשור לעובדה שהלימודים סוף סוף מעסיקים אותי. החומר עצמו לא קשה מדי, אבל בכל אחד מהקורסים יש תרגילי תכנות כל שבוע ובהמשך יהיו גם פרויקטים ומבחנים. אבל אני לא מתלוננת, מעניין לי וזה מעביר לי את הזמן מהר. 

מה שיותר מעניין לספר עליו הוא סופי השבוע כאן. בימי חמישי בלילה יש באופן קבוע מסיבה שמתחילה ב- 23:00. למדתי לאחר למסיבות האלה כי בשעה הראשונה לפחות, אף אחד שאני מכירה לא מגיע. עדיין יוצא לי להגיע לפחות חצי שעה לפני כולם ולהסתובב עם משקה ביד לחפש פרצופים מוכרים. אני גם תמיד פורשת "מוקדם מדי", ואף פעם לא מופיעה בתמונות של המסיבות האלה בפייסבוק (לא שאני רוצה להופיע, אבל אין שום הוכחה שהייתי שם). עכשיו כשאני גם לומדת בימי שישי ב- 08:00, הבילוי הזה יוצא ממש קצר ועדיין אני לא ישנה מספיק. לא נורא.

בחמישי שעבר הייתה מסיבה לכבוד הלאווין. כולם היו מחופשים וזה היה נחמד, לא שונה בהרבה ממסיבת פורים (חוץ מזה שרוב התחפושות היו "מפחידות"). בהתחלה, כאמור, היה קצת משעמם. לא רציתי לשתות משקה חזק כדי לא להיות בהאנג-אובר בבוקר (אני סתם אומרת את זה, בחיים לא היה לי האנג-אובר, אתה יכול להירגע, אבא). הזמנתי בקבוק של הייניקן כי זכרתי ששתיתי את זה במבשלת הייניקן באמסטרדם וזה היה טעים. הפעם זה לא היה טעים. אולי זה קשור לעובדה שזה היה בבקבוק. שתיתי בערך חצי בקבוק תוך כדי שאני אומרת לעצמי "בירה זה טעם נרכש. אולי אני אצליח לרכוש אותו עד סוף הבקבוק הזה" ובסוף התייאשתי והשארתי חצי בקבוק. התנחמתי בכך שחסכתי כמה קלוריות והבקבוק גם היה ממש זול (6 LEI).

שמתי לב שהיה במסיבה איזה דביל אחד שהתחפש להיטלר. זה הרגיז אותי אבל לא חשבתי שאני יכולה או צריכה לעשות משהו בנידון. לא ידעתי איך מתייחסים לנושא הזה כאן ואם גם כאן זה טאבו כמו בארץ. קיוויתי שאולי אני טועה וזה אמור להיות צ'רלי צ'פלין. מאוחר יותר הגיע הסטודנט הישראלי השני מארסמוס וגם הוא ראה אותו. הוא ממש התרגז, ועשה את הדבר הנכון. הוא התעמת אתו וגם הלך לברמן לבקש ממנו שיגיד לבחור הזה להוריד את התחפושת או ללכת. זה באמת עבד, והבחור הזה אפילו ניגש אליו בחזרה ואמר לו "בסדר, אני הולך להוריד את התחפושת". אני הייתי מפחדת להתעמת אתו כי מישהו שמתחפש להיטלר עלול להיות נאצי/חמום מוח וחוץ מזה שאני לא נוטה להתעמת עם אנשים. אבל יכול להיות שהוא היה סתם דביל שלא מבין את המשמעות של התחפושת שלו וסתם חשב שזה מגניב.

ביום שבת החלפתי לראשונה בחיי מנורה בבית. סתם חשבתי שזה מאורע ששווה ציון.

בשבת בערב הלכתי לאירוע בקהילה היהודית (מסיבת ליל כל הקדושים יהודית). לא חשבתי שאהנה כל כך ממפגש כזה, בהתחשב בכך שבטיול רגיל שלנו לחו"ל אנחנו תמיד מנסים שלא לפגוש ישראלים. היה ממש כיף. היו במפגש כמה צעירים מקומיים מהקהילה היהודית של איאש, המון סטודנטים ישראלים לרפואה, ושני הסטודנטים של ארסמוס (שאני אחת מהם). דיברתי עם הרבה אנשים נחמדים, ואפילו קצת רקדתי ריקודי עם שאחת הבחורות המקומיות לימדה אותנו את הצעדים שלהם (לצלילי מוזיקה עברית). זה היה מצחיק, כי זו הייתה חוויה יותר ישראלית מאשר בארץ. כשיצאנו משם ב-23:00, רוב האנשים הלכו לאכול, ואני חזרתי עם שתי בנות לכיוון הבית. דיברנו על זה שזה מאוחר מדי לאוכל ושלא בא לנו ללכת גם לשתות בשעה כזאת במקום מעושן. סוף סוף הרגשתי שאני לא המוזרה היחידה שלא רוצה לחגוג כל הלילה.

ביום ראשון חזרתי מהקניות ונפלתי על נהג מונית שלא ידע איפה הדירה שלי נמצאת (בדרך כלל, אני אומרת את שם הבלוק והנהגים יודעים איפה זה). הוא גם לא דיבר אנגלית, וכך יצא שהדרכתי אותו ברומנית כל הדרך מהקניון לבית. היה נחמד לדעת שאני גם יודעת את הדרך וגם מצליחה להסביר את עצמי ברומנית (אולי בלי יותר מדי מילות יחס ודקדוק תקין - אבל שוב, העיקר שמבינים אותי!).

לסיום, אנקדוטה מעניינת על איאש: היא העיר השנייה בגודלה ברומניה, מונה כ- 300,000 תושבים ושטחה כ-93 קמ"ר. עם זאת, רק לאחרונה, מסעדה אחת בה התחילה להגיש סושי.