כרגיל, יש לי דברים מעניינים לספר רק בסוף סוף השבוע. כל השבוע חרשתי כאילו אני סטודנטית לתואר ראשון או משהו כזה. שאני לא אצטייר כבליינית חלילה.
יש כאן החודש אירועים במסגרת Unifest, פסטיבל לאומי של האוניברסיטאות. זה התחיל במצעד מוזר (יצאתי מהבית איזה בוקר השבוע וראיתי מלא סטודנטים צועדים, יחסית בשקט, וקצת משטרה מסביב) וזיקוקים שהצלחתי איכשהו לפספס (זה היה באמצע השבוע, בזמן החרישה שלי). בחמישי בערב, התקיים במסגרת היוניפסט, פסטיבל הגיטרה. הייתה הופעה של גיטריסט בשם ניקו פאטוי והלהקה שלו Platonic. לא ממש הצלחתי להבין מה סדר הגודל של הלהקה הזו כאן (וההסבר בהמשך), אבל צפיתי בכמה סרטונים ביו-טיוב וזה נשמע לי נחמד. אני אוהבת הופעות, אני אוהבת גיטרה - למה שלא אלך.
באתר היה כתוב שההופעה מתחילה ב- 19:30. בפייסבוק היה כתוב 20:00. היה ברור לי שהמופע בטח יתאחר קצת, כי כל פעילות כאן מתחילה לכל הפחות ברבע שעה איחור (וזה כולל הרצאות באוניברסיטה, שיעורים במכון כושר - הכל). לא ידעתי אם אוכל להיכנס אחרי הזמן, והשיעור שלי במכון הכושר נגמר ב- 18:50. לא הייתי מוכנה לוותר על השיעור, כי יש לי כרטיסיה מוגבלת בזמן ומתוכננת בדיוק למס' השיעורים שהתכוונתי ללכת אליהם. בישראל אין לי יותר מדי בעיה ללכת מדי פעם למקומות מיוזעת ישר מהמכון, אם אין ברירה, אבל כאן זה מסכן אותי בדלקת ריאות. חשבתי להתקלח במכון, התלבטתי אם לחזור הביתה, אם ללכת ברגל להופעה או במונית. אחרי הרבה מחשבה לקחתי מונית בחזרה מהמכון, התקלחתי במהירות האור, אספתי מהמטבח את הסנדוויץ' שהכנתי לי מראש לארוחת ערב, לקחתי את אותה המונית (במקרה) להופעה והגעתי לשם ב- 19:40. כמובן שההופעה התחילה ב- 20:30. לפחות בזמן ההמתנה הייתה הופעה של כמה גיטריסטים צעירים. אחד מהם היה ממש צעיר (אולי בן 12) וממש מוצלח, אולי אפילו מוצלח יותר מההופעה ה"אמיתית" שהייתה בהמשך הערב. הוא ניגן קטע קלאסי של יוהאן פכלבל שנקרא "קאנון ברה מז'ור" (לקח לי שעה לגלות את שם היצירה!). כאן מובאת הגרסה המקורית וכאן מובאת גרסת רוק (לא של הגיטריסט מההופעה).
אחר כך עלו לבמה ניקו והפלאטוניק. הסיבה שאמרתי שלא כל כך הצלחתי להבין מה סדר הגודל של הלהקה הזו פה, היא שמצד אחד - מהפרסום של האירוע ומהאתר שלהם היה נראה לי שהם להקה מפורסמת. מה גם שכשנכנסתי להופעה שאלתי את אחד מהעובדים של המקום אם זאת ההופעה, ואחר כך הוא בא לשאול אותי אם נהניתי מההופעה. אמרתי לו שכן ושזאת הפעם הראשונה שאני שומעת אותם, והוא התפלא. מצד שני, לא היו כל כך הרבה אנשים בקהל. הם היו ישובים ולא הראו התלהבות יתר. אף אחד לא צילם בטלפון. מצד שני, נראה לי שזה עניין של מנטליות כאן, וגם לזה הסבר בהמשך. בכל מקרה, ההופעה הייתה לא רעה. רוב הקטעים היו אינסטרומנטליים והיו שני שירים באנגלית. האורך הממוצע של הקטעים היה שמונה וחצי דקות (כן, תזמנתי).
בשישי בבוקר, מיד אחרי הלימודים, ב- 10:00, הייתה לי פגישה חודשית של ארסמוס. כבר בתחילת הפגישה ניגשה אליי האחראית עלינו מטעם התוכנית והגישה לי דף עם רשימת מסמכים שלי שחסרים להם (מסמכים שכמובן שלחתי בעבר במייל או במערכת הממוחשבת, אבל כאן הכל ידני). אני שונאת בירוקרטיה ושונאת לדחות דברים כאלה, כך שכבר בסוף הפגישה הלכתי לחנות צילום קרובה, צילמתי כל מיני מסמכים שהיו לי בתיק (אני כבר חודש וחצי מסתובבת עם כל המסמכיאדה שלי עליי, מסתבר שלא לשווא), הדפסתי מהמחשב מסמכים שהיו לי בו, שילמתי 1.10 LEI בלבד (כמו שקל ועשר אגורות) עבור אלף מסמכים שהודפסו ומסרתי אותם בחזרה במשרד ליחסים בינלאומיים של האוניברסיטה. עם זאת, כמות הבירוקרטיה שהונחתה עליי רחוקה מלהסתיים בזה.
הנושא העיקרי בפגישה היה אישור השהייה שאנחנו צריכים להשיג ממשרד ההגירה. מסתבר שוויזת הסטודנט שלי היא אמנם בתוקף עד סוף מרץ, אבל רק ל-90 יום בפרק הזמן הזה. אני לתומי חשבתי שהבירוקרטיה נגמרה כבר בגבולות ישראל. כדי להשיג את האישור יש צורך להמציא (תמיד הצחיק אותי הביטוי הזה) כ- 10 מסמכים ולגשת אתם למשרד ההגירה. מכיוון שאני מעל גיל 26 (אני ועוד כמה בודדים מתוך 120 סטודנטים), נוספו לי עוד כמה שלבים שקשורים לאישור רפואי: בדיקה רפואית באוניברסיטה, בקשה לטופס לאישור רפואי במשרד ההגירה, אישור רפואי מהמשרד לביטוח בריאות וחזרה למשרד ההגירה. כל זה בנוסף לכל שאר המסמכים שאני אמורה להשיג ועמלות שצריך לשלם בבנק ספציפי. אני חושבת שזה לא הוגן שרק בגלל שאנחנו זקנים מטרטרים אותנו יותר. אם כבר - זה היה אמור להיות פחות. בכל מקרה, הלכנו, הסטודנט הישראלי השני ואני כבר אחרי הפגישה למשרד ההגירה ועברנו את השלב הראשון. כשחזרתי הביתה, עשיתי לעצמי לו"ז בירוקרטיה מפורט לכל השבוע. אני מקווה שאצליח לסיים את זה השבוע.
בשישי בערב הלכתי לראות את הסרט קארי והיה נחמד. לא מפחיד. לא מהסוג שגורם לך לא להצליח להירדם בלילה, לפחות.
בשבת עשיתי לעצמי יום קניות נחמד. אמנם בזבזתי 400 ש"ח שזה לא מעט, אבל הצלחתי לקנות בסכום הזה: מגפיים, חצאית, שתי חולצות, סוודר, מעיל (מזארה!) ועוד כמה דברים קטנים. בארץ קניתי במחיר הזה בשנה שעברה מגפיים (שלא מספיק טובים בשביל החורף כאן כי יש להם סולייה חלקה ואני עלולה להחליק אתם בשלג).
אה, ובלי קשר לכלום, ראיתי אתמול סנאי בפארק! בהתחלה התלהבתי וניסיתי לצלם, אחר כך ראיתי שהפארק מלא בסנאים. אני מצרפת תמונה לא מוצלחת שלו (זה מה שיש בינתיים). ילדים, אנא עזרו לי למצוא את הסנאי, צבעו יפה את התמונה והשאירו את הסנאי בלבן:
בלילה היה לילה לבן באחד הקניונים, עם הנחות בכל החנויות והופעות. 2013 היא ללא ספק שנת מופעי המחווה (אחרי 2012 שהייתה שנת ההופעות האמיתיות, ובה היינו בהופעות של מוריסי, רד הוט צ'ילי פפרז ומיוז). אני חשבתי שנגמרו מופעי המחווה ל-2013 ברגע שהגעתי לאיאש (בארץ ראינו מופעי מחווה לקווין, ביטלס, סמית'ס ורד הוט צ'ילי פפרז. שכחתי מישהו, אור?). אתמול הוספתי לרשימה עוד שלוש הופעות: מופע מחווה לליידי גאגא, ל-U2 ולאיימי וויינהאוס. צילמתי סרטוני וידאו בכל ההופעות אבל מסתבר שעם איכות המצלמה בטלפון שלי יכולתי באותה המידה לצלם מכסחת דשא תוך כדי ניעור הטלפון ואיכות הסאונד והתמונה היו נשארים פחות או יותר כפי שהם, אז וויתרתי על להעלות אותם. כל האמנים האלה היו אמנים איטלקיים, מה שגרם למבטא קצת מצחיק בשירים. כל המופעים היו נחמדים מאוד, בעיקר המופע של U2, כיוון שאני מכירה ואוהבת את השירים. עם זאת, לכולם הייתה בעיה קלה עם המילים, ושמתי לב לזה במיוחד בהופעה של U2, מכיוון שאני יודעת את רוב המילים. לזמרת במופע של איימי וויינהאוס הייתה בעיית סנכרון קשה עם הנגנים. מעבר לכך, הקהל היה קשה, ומכאן אני מסיקה שזה עניין של מנטליות: האיפוק הזה שזר לי כל כך בתור ישראלית. זה מנומס ונחמד והכל, אבל זה די מייבש אמנים בהופעה חיה. מסכנים. ניסיתי למחוא כפיים יותר מהרגיל אבל אני לא משלה את עצמי שהמחיאות הקטנות שלי נשמעו.
יש כאן החודש אירועים במסגרת Unifest, פסטיבל לאומי של האוניברסיטאות. זה התחיל במצעד מוזר (יצאתי מהבית איזה בוקר השבוע וראיתי מלא סטודנטים צועדים, יחסית בשקט, וקצת משטרה מסביב) וזיקוקים שהצלחתי איכשהו לפספס (זה היה באמצע השבוע, בזמן החרישה שלי). בחמישי בערב, התקיים במסגרת היוניפסט, פסטיבל הגיטרה. הייתה הופעה של גיטריסט בשם ניקו פאטוי והלהקה שלו Platonic. לא ממש הצלחתי להבין מה סדר הגודל של הלהקה הזו כאן (וההסבר בהמשך), אבל צפיתי בכמה סרטונים ביו-טיוב וזה נשמע לי נחמד. אני אוהבת הופעות, אני אוהבת גיטרה - למה שלא אלך.
באתר היה כתוב שההופעה מתחילה ב- 19:30. בפייסבוק היה כתוב 20:00. היה ברור לי שהמופע בטח יתאחר קצת, כי כל פעילות כאן מתחילה לכל הפחות ברבע שעה איחור (וזה כולל הרצאות באוניברסיטה, שיעורים במכון כושר - הכל). לא ידעתי אם אוכל להיכנס אחרי הזמן, והשיעור שלי במכון הכושר נגמר ב- 18:50. לא הייתי מוכנה לוותר על השיעור, כי יש לי כרטיסיה מוגבלת בזמן ומתוכננת בדיוק למס' השיעורים שהתכוונתי ללכת אליהם. בישראל אין לי יותר מדי בעיה ללכת מדי פעם למקומות מיוזעת ישר מהמכון, אם אין ברירה, אבל כאן זה מסכן אותי בדלקת ריאות. חשבתי להתקלח במכון, התלבטתי אם לחזור הביתה, אם ללכת ברגל להופעה או במונית. אחרי הרבה מחשבה לקחתי מונית בחזרה מהמכון, התקלחתי במהירות האור, אספתי מהמטבח את הסנדוויץ' שהכנתי לי מראש לארוחת ערב, לקחתי את אותה המונית (במקרה) להופעה והגעתי לשם ב- 19:40. כמובן שההופעה התחילה ב- 20:30. לפחות בזמן ההמתנה הייתה הופעה של כמה גיטריסטים צעירים. אחד מהם היה ממש צעיר (אולי בן 12) וממש מוצלח, אולי אפילו מוצלח יותר מההופעה ה"אמיתית" שהייתה בהמשך הערב. הוא ניגן קטע קלאסי של יוהאן פכלבל שנקרא "קאנון ברה מז'ור" (לקח לי שעה לגלות את שם היצירה!). כאן מובאת הגרסה המקורית וכאן מובאת גרסת רוק (לא של הגיטריסט מההופעה).
אחר כך עלו לבמה ניקו והפלאטוניק. הסיבה שאמרתי שלא כל כך הצלחתי להבין מה סדר הגודל של הלהקה הזו פה, היא שמצד אחד - מהפרסום של האירוע ומהאתר שלהם היה נראה לי שהם להקה מפורסמת. מה גם שכשנכנסתי להופעה שאלתי את אחד מהעובדים של המקום אם זאת ההופעה, ואחר כך הוא בא לשאול אותי אם נהניתי מההופעה. אמרתי לו שכן ושזאת הפעם הראשונה שאני שומעת אותם, והוא התפלא. מצד שני, לא היו כל כך הרבה אנשים בקהל. הם היו ישובים ולא הראו התלהבות יתר. אף אחד לא צילם בטלפון. מצד שני, נראה לי שזה עניין של מנטליות כאן, וגם לזה הסבר בהמשך. בכל מקרה, ההופעה הייתה לא רעה. רוב הקטעים היו אינסטרומנטליים והיו שני שירים באנגלית. האורך הממוצע של הקטעים היה שמונה וחצי דקות (כן, תזמנתי).
בשישי בבוקר, מיד אחרי הלימודים, ב- 10:00, הייתה לי פגישה חודשית של ארסמוס. כבר בתחילת הפגישה ניגשה אליי האחראית עלינו מטעם התוכנית והגישה לי דף עם רשימת מסמכים שלי שחסרים להם (מסמכים שכמובן שלחתי בעבר במייל או במערכת הממוחשבת, אבל כאן הכל ידני). אני שונאת בירוקרטיה ושונאת לדחות דברים כאלה, כך שכבר בסוף הפגישה הלכתי לחנות צילום קרובה, צילמתי כל מיני מסמכים שהיו לי בתיק (אני כבר חודש וחצי מסתובבת עם כל המסמכיאדה שלי עליי, מסתבר שלא לשווא), הדפסתי מהמחשב מסמכים שהיו לי בו, שילמתי 1.10 LEI בלבד (כמו שקל ועשר אגורות) עבור אלף מסמכים שהודפסו ומסרתי אותם בחזרה במשרד ליחסים בינלאומיים של האוניברסיטה. עם זאת, כמות הבירוקרטיה שהונחתה עליי רחוקה מלהסתיים בזה.
הנושא העיקרי בפגישה היה אישור השהייה שאנחנו צריכים להשיג ממשרד ההגירה. מסתבר שוויזת הסטודנט שלי היא אמנם בתוקף עד סוף מרץ, אבל רק ל-90 יום בפרק הזמן הזה. אני לתומי חשבתי שהבירוקרטיה נגמרה כבר בגבולות ישראל. כדי להשיג את האישור יש צורך להמציא (תמיד הצחיק אותי הביטוי הזה) כ- 10 מסמכים ולגשת אתם למשרד ההגירה. מכיוון שאני מעל גיל 26 (אני ועוד כמה בודדים מתוך 120 סטודנטים), נוספו לי עוד כמה שלבים שקשורים לאישור רפואי: בדיקה רפואית באוניברסיטה, בקשה לטופס לאישור רפואי במשרד ההגירה, אישור רפואי מהמשרד לביטוח בריאות וחזרה למשרד ההגירה. כל זה בנוסף לכל שאר המסמכים שאני אמורה להשיג ועמלות שצריך לשלם בבנק ספציפי. אני חושבת שזה לא הוגן שרק בגלל שאנחנו זקנים מטרטרים אותנו יותר. אם כבר - זה היה אמור להיות פחות. בכל מקרה, הלכנו, הסטודנט הישראלי השני ואני כבר אחרי הפגישה למשרד ההגירה ועברנו את השלב הראשון. כשחזרתי הביתה, עשיתי לעצמי לו"ז בירוקרטיה מפורט לכל השבוע. אני מקווה שאצליח לסיים את זה השבוע.
בשישי בערב הלכתי לראות את הסרט קארי והיה נחמד. לא מפחיד. לא מהסוג שגורם לך לא להצליח להירדם בלילה, לפחות.
בשבת עשיתי לעצמי יום קניות נחמד. אמנם בזבזתי 400 ש"ח שזה לא מעט, אבל הצלחתי לקנות בסכום הזה: מגפיים, חצאית, שתי חולצות, סוודר, מעיל (מזארה!) ועוד כמה דברים קטנים. בארץ קניתי במחיר הזה בשנה שעברה מגפיים (שלא מספיק טובים בשביל החורף כאן כי יש להם סולייה חלקה ואני עלולה להחליק אתם בשלג).
אה, ובלי קשר לכלום, ראיתי אתמול סנאי בפארק! בהתחלה התלהבתי וניסיתי לצלם, אחר כך ראיתי שהפארק מלא בסנאים. אני מצרפת תמונה לא מוצלחת שלו (זה מה שיש בינתיים). ילדים, אנא עזרו לי למצוא את הסנאי, צבעו יפה את התמונה והשאירו את הסנאי בלבן:
בלילה היה לילה לבן באחד הקניונים, עם הנחות בכל החנויות והופעות. 2013 היא ללא ספק שנת מופעי המחווה (אחרי 2012 שהייתה שנת ההופעות האמיתיות, ובה היינו בהופעות של מוריסי, רד הוט צ'ילי פפרז ומיוז). אני חשבתי שנגמרו מופעי המחווה ל-2013 ברגע שהגעתי לאיאש (בארץ ראינו מופעי מחווה לקווין, ביטלס, סמית'ס ורד הוט צ'ילי פפרז. שכחתי מישהו, אור?). אתמול הוספתי לרשימה עוד שלוש הופעות: מופע מחווה לליידי גאגא, ל-U2 ולאיימי וויינהאוס. צילמתי סרטוני וידאו בכל ההופעות אבל מסתבר שעם איכות המצלמה בטלפון שלי יכולתי באותה המידה לצלם מכסחת דשא תוך כדי ניעור הטלפון ואיכות הסאונד והתמונה היו נשארים פחות או יותר כפי שהם, אז וויתרתי על להעלות אותם. כל האמנים האלה היו אמנים איטלקיים, מה שגרם למבטא קצת מצחיק בשירים. כל המופעים היו נחמדים מאוד, בעיקר המופע של U2, כיוון שאני מכירה ואוהבת את השירים. עם זאת, לכולם הייתה בעיה קלה עם המילים, ושמתי לב לזה במיוחד בהופעה של U2, מכיוון שאני יודעת את רוב המילים. לזמרת במופע של איימי וויינהאוס הייתה בעיית סנכרון קשה עם הנגנים. מעבר לכך, הקהל היה קשה, ומכאן אני מסיקה שזה עניין של מנטליות: האיפוק הזה שזר לי כל כך בתור ישראלית. זה מנומס ונחמד והכל, אבל זה די מייבש אמנים בהופעה חיה. מסכנים. ניסיתי למחוא כפיים יותר מהרגיל אבל אני לא משלה את עצמי שהמחיאות הקטנות שלי נשמעו.
מצאתי את הסנאי כי הוא לא נראה כמו עלים ולא כי הוא נראה כמו סנאי. אולי בהזדמנות אחרת. גם אני רוצה לפגוש סנאי. עברו עשר שנים מאז שפגשתי סנאי ויש לנו הרבה מה להשלים.
השבמחק