Every day is like snowday

אור כאן. אני סיימתי את כל המבחנים. קיבלתי 100 סופי בכל הקורסים. עכשיו נשאר רק החלק הכיף וקצת סידורים לקראת העזיבה. אתמול בערב היינו במסעדה ואחר כך במסיבת פרידה של ארסמוס (בזכות אור נשארתי מאוחר מהרגיל הפעם, ואחרי שני משקאות הוא גם הסכים לרקוד). להמשך תכננתי לנו החלקה על הקרח (נראה אם נעז לשהות בחוץ כל כך הרבה זמן), עוד מסעדות, עוגה שבועית, באולינג, סרט, וטיול בבוקרשט ובטירות שעליו עוד אכתוב בשבוע הבא. מה שנקרא, לנצל כל יורו שקיבלנו מהאיחוד האירופי.

קר לי קר לי קר לי. אפילו בתוך הבית קר. בכל פעם אנחנו מעלים את החימום בעוד חמש מעלות ועדיין היה לי קר מדי בלילה והתעוררתי כמה פעמים מהקור. אתמול בלילה הלכנו בחוץ במינוס שש עשרה מעלות. היה קור אימים. סוף סוף חורף כמו שהבטיחו לי! היום בבוקר יצאנו שוב ברגל מתוך מחשבה שכנראה יהיה פחות קר מאשר בלילה. כמה טעינו. היה קר עד כדי כאב. בדיעבד, בדקתי ב- accuweather וגיליתי שהטמפרטורה בשעה שהיינו בחוץ הייתה מינוס 20 שמרגיש כמו מינוס 24. בנוסף, הייתה רשומה אזהרה ששהייה בחוץ בבוקר עלולה להיות מסוכנת (?!). בכל מקרה, שרדנו כדי לספר.

קניתי מתנה למרצה שלי, ויש לנו גם מתנה שאני רוצה לתת לעובדות האוניברסיטה שאחראיות על התכנית לחילופי סטודנטים. כשהלכנו היום בבוקר בשלג כדי לתת למרצה את המתנה, אור אמר שאני כמו סנטה קלאוס, מסתובבת בשלג ומחלקת מתנות. רק שהייתי צריכה להיכנס לאוניברסיטה בלילה דרך הארובה ולהשאיר לה את המתנה בתוך גרב.

כל כך קר ש...
אמנם אני עדיין מתעקשת לצאת מהבית ברגל, אבל אם אני רוצה לחזור הביתה ברגל דרך הקיצור, זה רק בישיבה על שקית ניילון והחלקה עלייה לכיוון הבית. אני נשבעת שראינו אתמול מישהו עושה את זה. אנחנו בחרנו לחזור במונית.
הכפפות שלי צריכות כפפות. כמעט בכיתי מכאבים כשהידיים שלי קפאו בדרך לאוניברסיטה. איבדתי כפפה אחת מהטובות שלי אז נאלצתי לחזור לכפפות הצמר שלי בינתיים והן לא מספיקות. אמרתי לאור שידעתי שהן לא יספיקו לי ושכבר "נכוויתי" אתן בעבר. מקור.
נאלצנו לעלות על אוטובוס לנסיעה של תחנה אחת (מה שאני בחיים לא עושה) רק כדי להתחמם במקום סגור.
לאור ירדו דמעות מהרוח והן הפכו לטיפות קרח על הריסים שלו.

אבל כנראה שלא מספיק קר... כדי למנוע מאור לצלם! אולי רק להפחית את מס' התמונות באופן אקספוננציאלי. ואתם זוכים להנות מהתמונות. 

למה אי אפשר להגיד "שולג" בעברית? (בהשאלה מהשאלה של אור, על המילה "גושם")

נורא קשה ללמוד למבחן כשבחוץ יורד שלג.
בעצם, תנו לי לנסח מחדש: 
נורא קשה ללמוד למבחן כשבחוץ [יורד שלג / יורד גשם / זורחת השמש / קר / חם].
תקופת מבחנים תמיד מעוררת רצון לצאת מהבית ולעסוק בפעילויות שונות מלמידה, בין אם זה בניית איש שלג, רביצה על חוף הים, בישול, כושר או נקיון (אף עפ"י שאני חייבת להודות שלשפל המדרגה של נקיון עוד לא הגעתי - אני מעדיפה ללמוד!).

בכל מקרה, זוהי התמצית של הימים האחרונים: למידה למבחנים ושלג. הרבה שלג. ביום שני היה גשום, בלילה בין שני לשלישי היה קפוא ובבוקר שלישי העיר הייתה כולה מכוסה שכבה דקה של קרח. זה היה אתגר רציני ללכת ברגל לאוניברסיטה ולקח לי פי שניים זמן מהרגיל. מאוחר יותר ביום שלישי התחיל גשם מעורב בשלג שהפך ביום רביעי לשלג קל שלא פסק מאז והבוקר אף התחזק. העיר כולה מכוסה בלבן וזה ממש תענוג ללכת ברחוב ולראות את כל הלבן הזה. מה גם שהליכה בשלג (קל) היא נעימה: אין צורך במטריה, השלג שהצטבר על המדרכה פחות מחליק מאשר גשם ואפילו הקיצור שלי שמיש עכשיו (אם כי כל הליכה לכביש הראשי מתחילה בטיפוס על האוורסט):

ואם כבר בתמונות עסקינן, אז החיים שלי מתחלקים ללפני אתמול ומאז אתמול. סוף סוף קניתי טלפון חדש ועכשיו יש לי מצלמה טובה גם בטלפון. אני יודעת שיש לי גם מצלמה אמיתית כאן אבל אני אף פעם לא סוחבת אותה סתם למקרה שאתקל במשהו מעניין לצלם (זה לא מפריע לי ללכת ארבעה חודשים עם קלמר בתיק עם מכשירי כתיבה שמעולם לא נזקקתי להם, אבל זה כבר סיפור אחר). התמונה הזו צולמה בטלפון הקודם. עוד תמונה שניסיתי לצלם בו ולא ממש הצליחה היא תמונה של פתית שלג, אחד מיני רבים שנחת על המעיל שלי. מסתבר שגם במציאות, לעין בלתי מזוינת, פתית שלג נראה כמו הציור על השלט של המזגן שלכם:

אני התלהבתי.

בארץ לפעמים היה קורה שבימים של גשם חזק הייתי מגיעה למכון הכושר והיינו ממש מעט בנות שם, עד כדי כך שלפעמים היו מתבטלים שיעורים. חשבתי שכאן הם חסינים למזג אוויר לא טוב. ביום רביעי כשהתחיל לרדת שלג, הגעתי למכון כושר לשני שיעורים, והשיעור השני, שיעור זומבה, התבטל כי רק אני הגעתי אליו. כנראה שגם כאן כמו בארץ אנשים מעדיפים להתחפר מתחת לפוך עם שוקו חם כשמזג האוויר חורפי. וכנראה שאני נחשבת חובבת חורף גם בסטנדרטים הרומניים. השלג לא יעצור אותי מלצאת החוצה וללכת ברגל! ועכשיו נותר רק לראות מה יקרה כשהטמפרטורות ימשיכו לרדת, ועד כמה נמוכות הן יהיו לפני שאני עוזבת:

אני מניחה שאני כבר לא "אזכה" למינוס עשרים ושש מעלות. 

תגיד לי למה אני לא אוהבת את יום שני

יום שני הגיע כקללה על כך שאמרתי שאני משעממת ושלא קורים לי דברים מעניינים. כמעט כל מה שיכול היה להשתבש, השתבש ביום שני:
היה לי מבחן בשמונה בבוקר.
בדר"כ אני הולכת ברגל לאוניברסיטה. כשעמדתי לצאת מהבית, ראיתי שגשום וחשוך בחוץ. לקחתי מונית.
המרצה הגיעה למבחן בשמונה ורבע, בלי המפתח של הכיתה, חזרה עם המפתח והמבחן התחיל בשמונה וחצי.
המבחן היה אמור להיות למשך שעה, והיו בו 9 שאלות עם סעיפים. אין סיכוי להספיק כזה דבר בשעה.
אחרי שעה, המרצה נתנה לנו עוד חצי שעה. עדיין היה דחוק מאוד לסיים בזמן וכמובן שלא הספקתי לבדוק כלום.
חזרתי במונית כי המשיך לרדת גשם.
כשהגעתי הביתה גיליתי שאין חשמל, שזה לא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות מבחינת הדירה.
למזלי, לא הרבה זמן אחרי, חזר החשמל (ואיתו האינטרנט).
אבל אז נגמר הגז. כמובן ששמתי לב לזה כשעמדתי לבשל לעצמי ארוחת צהריים. הכנתי אותה בתנור ואז קלטתי שהחימום המרכזי וגם דוד המים תלויים בגז. נהיה לי קר רק מהמחשבה.
הייתה לי תולעת על הפלפל.
בסלון יש מזגן, אז ניסיתי להדליק אותו אבל כמובן שלא היו סוללות בשלט. העברתי סוללות מהשלט של הטלוויזיה, ואחרי השהייה ארוכה, הוא נדלק.
התקשרתי לחברת הגז ולמזלי נפלתי על מישהו שידע קצת אנגלית והוא אמר שישלחו אליי מישהו לתקן את הגז.

עם זאת, דברים הסתדרו לא רע באופן מפתיע. בסה"כ הלך לי טוב במבחן (מבטיחה לעדכן לגבי הציון), החשמל חזר ממש מהר והגז חזר אחרי שעתיים כשהגיע מישהו לתקן. בנוסף, סוף סוף קיבלתי את המלגה האחרונה, מה שאומר שיש לי כסף שוב, ואני בהחלט מתכוונת לבזבז חלק ממנו כדי לפצות את עצמי על יום שני המשוגע הזה.

אחה"צ ניסיתי להתחכם עם מזג האוויר ולנצל את ההפוגה הקלה בגשם כדי לצאת מוקדם יותר למכון הכושר וללכת ברגל (אני לא מסוגלת כבר להעביר יום שלם מבלי ללכת ברגל). כמובן שבדרך תפס אותי קצת גשם אבל הוא היה חלש וזה היה שווה את ההליכה.

בדרך חשבתי על משהו, אני אשתף אתכם. בואו נשחק במשחק מתמטי שנקרא לו "מה יותר גרוע, להירטב או להידרס?". אני יודעת שאתם חושבים שזה משחק דבילי שתוצאותיו ידועות מראש, אבל תנו לו צ'אנס. דמיינו שאתם הולכים ברחוב עם מדרכה צרה ביום גשום באיאש, ויש הפוגה קלה מהגשם. אם תלכו על המדרכה הצרה, אתם צפויים להירטב מהמרזבים, ואם תרדו אל הכביש, אתם עלולים להידרס. העניין הוא שאם תלכו על המדרכה, אתם בטוח תירטבו, אין לכם סיכוי מול המרזבים, והסיכוי להידרס בשולי הכביש הוא נמוך עד אפסי. אז כדאי לרדת לכביש, לא? מצד אחד, במדרכה ההסתברות להירטב היא 1 וההסתברות להידרס היא 0 (הנחה מקלה). בשולי הכביש, ההסתברות להירטב היא 0 וההסתברות להידרס היא, נניח, 0.00001. ברור שעדיף לרדת לכביש! אבל רגע. החישוב של התוחלת כולל בתוכו גם את הרווח! הרווח משני האירועים הבלתי נעימים האלה, להירטב ולהידרס, הוא שלילי. אבל בעוד שהרווח מלהירטב הוא נניח 1.43- או מינוס שלושים ואחת, או אפילו מינוס אלף, הרווח מלהידרס עלול להגיע למינוס אינסוף. כך שתוחלת הרווח מהליכה על המדרכה תהיה שווה לרווח מלהירטב, נניח מינוס אלף. תוחלת הרווח מהליכה בשולי הכביש תהיה 0.00001 כפול מינוס אינסוף, שהיא עדיין מינוס אינסוף! המסקנה: תמיד תעדיפו להירטב בוודאות על פני להידרס בהסתברות נמוכה. נשמע טריוואלי? אני חישבתי את זה מיד אחרי שירדתי לשולי הכביש כדי לא להירטב.

תקופת מבחנים ועדכונים משעממים

אני מצטערת לאכזב, אבל נראה לי שהסוף של הבלוג הזה הולך להיות משעמם. תקופת מבחנים לא יכולה להיות מעניינת. מפאת העומס לאחרונה מצד אחד ומצד שני חוסר עניין לציבור, הבלוג לא עודכן מזה הרבה זמן. אז מה היה לנו בזמן הזה?

הספקתי להגיש פרויקט אחד מתוך שניים (בתרגום מכונה), אתמול בבוקר. הייתי צריכה להציג אותו בשבע דקות, וזה הלך יחסית בסדר גם בלי יותר מדי הכנה מראש, וגם ההדגמה עבדה טוב (אף על פי שאף אחד לא היה יודע חוץ ממני אם ההדגמה הייתה מתפשלת, כי המערכת שכתבתי מבצעת תעתיק אוטומטי מאנגלית לעברית, ואף אחד חוץ ממני שם לא יודע עברית... צחוק מרושע כאן). אחרי שכולם הציגו את הפרויקטים שלהם, המרצה הפתיעה אותנו במשימה ליצור סרטון וידאו קצר שמתאר את הפרויקט, תוך חצי שעה. היא תמיד נותנת לנו משימות דחוקות בזמן, ואפילו אני שבדר"כ עושה דברים יחסית מהר (תמיד מסיימת את התרגילים ואת המבחנים ראשונה) נלחצת מהזמן הלא מספיק. אז הצלחתי ליצור סרטון בלתי מושלם בעליל והדבר היחיד שאני אוהבת בו זה את מוזיקת הרקע שבחרתי עבורו.

ביום שני בבוקר יש לי מבחן בתרגום מכונה. ביום שלישי בבוקר אני מגישה את הפרויקט ב"לקסיקולוגיה, מורפולוגיה ותחביר" (ואני צופה שגם עבורו אצטרך לייצר וידאו, אבל לא אשתמש ביתרון הידע הזה כדי לעבוד על זה בבית, כי עדיף שאלמד למבחן...) ומיד לאחר מכן יש לי את המבחן של הקורס הזה. אח"כ יש לי כמה ימים נטולי מבחנים וביום שני שאחריו יש לי את המבחן ב"שיטות סטטיסטיות בעיבוד שפות טבעיות". חוץ מזה, אני צריכה להגיש את המאמר שכתבתי (שהייתי רוצה שמישהו יבדוק לי אותו לפני שאני מגישה, אבל אני לא מסוגלת להעניש אף אחד בקריאת 40 העמודים האלה).

חוץ מהלימודים, חזרתי במלוא כוחי למכון הכושר. נוכחתי לדעת שאין כאן את אפקט "אחרי החגים" ואין נהירה מטורפת למכון הכושר אחרי החגים כדי לקזז קצת מעודפי החגים. זה כנראה קשור לכך שהחגים הנוצרים לאו דווקא סובבים סביב אוכל כמו החגים היהודיים. בכל מקרה, כל הגוף כואב ותפוס לי (למרות שלא התבטלתי בשבועות של החופש מהמכון אלא רצתי), וזה נפלא, ככה אני רגילה וככה אני מרגישה שבאמת חזרתי לשגרה.

כשחזרתי מהחופש, הבאתי לחברים מהלימודים תמרים וחלבה מישראל. המרצה התלהבה מכך שהתמרים גדולים, לא כמו אלה שכאן. הם אכלו מזה קצת אבל עדיין נשאר הרבה. אחרי שהבאתי את זה אתי שלוש פעמים וניסיתי לדחוף לאנשים חלבה כדי לא להחזיק את האסון הזה אצלי בבית (ואפילו הרהרתי במחשבה לתת את מה שנשאר למקבצי נדבות ברחוב), נקרתה בפניי ההזדמנות: ארוחה בינלאומית שארגנה אגודת הסטודנטים. אמנם לא הגעתי אלייה כי כבר היו לי תכניות אחרות לאותו אחה"צ/ערב, אבל הכנתי עוגת חלבה ותמרים ושלחתי אותה עם הסטודנט הישראלי השני. אני מקווה שהיה להם טעים.

ביום חמישי הייתי ב"מסיבת חנונים" שהייתה מהנה במיוחד. גם כי החברה הייתה טובה, וגם בזכות המוזיקה: המסיבה הייתה במועדון שמכנה את עצמו "מועדון בריטי" והשמיעו שם בעיקר אמנים בריטיים כמו הסמית'ס, ארקטיק מאנקיז וכו'. כמובן שגם הפעם נאלצתי לחזור "מוקדם" (באחת וחצי בלילה) כי למחרת בשמונה בבוקר כבר הייתי צריכה להתייצב באוניברסיטה ולהגיש את הפרויקט. עם זאת, הפעם צולמתי ויש תיעוד שאכן הייתי במסיבה. צפו לתמונות שלי בלוק החנונית (אמממ... הלוק הרגיל?) בפייסבוק בקרוב.

מה מתוכנן לי הלאה, חוץ מלימודים? אחרי המבחנים יהיו לי כמה ימים פנויים שבהם אור אמור להיות כאן. חוץ מלסדר עניינים בירוקרטיים של להחזיר את המפתחות לדירה, לסגור את חשבון הבנק וכו', אני מקווה שיהיה לנו קצת זמן להתפנק ולהנות מהעיר הזאת לפני שאנחנו עוזבים אותה. בשלב הזה גם אמור להיות לי מספיק כסף בשביל זה, אחרי שאקבל את המלגה האחרונה באיחור רב (ארמסמוס מלינים את שכרנו על בסיס קבוע לצערי). ב- 3.2 אנחנו עוזבים בערב ואז נטייל יומיים נוספים ברומניה (בוקרשט, טירת פלש, ברשוב והטירה של דרקולה).

חזרה לשגרה

מוזר שהשגרה שלי היא ברומניה. אתמול חזרתי מהחופשה הארוכה. במקור הייתי אמורה לחזור ביום ראשון בבוקר, אבל החופשה באוניברסיטה התארכה בעוד יומיים אז החלטתי להאריך גם את החופשה שלי. לא היה טעם לחזור לכאן לעוד יומיים נטולי לימודים ומכון כושר (שהוא סגור לחופשת חגים ארוכה עד שבוע הבא). הוספתי כסף כדי לעשות שינויים בטיסה. בנוסף, לא יכולתי לקבל החזר על חדר במלון שהזמנתי בשדה התעופה בבוקרשט כדי לישון כמה שעות בקונקשן הארוך שהיה אמור להיות לי, אבל לא היה לי אכפת. ביום שבת, המרצה שלי שלחה לי מייל ואמרה שבסוף החופשה לא מתארכת ביומיים. כלומר, יצא שהפסדתי יומיים של לימודים. עדיין לא היה אכפת לי. היומיים האלה היו שווים את זה. 

אז מה הספקתי לעשות בחופשה? לא הצלחתי "להפשיר" את המנוי במכון הכושר אז נאלצתי לרוץ בחוץ בשמש החמימה והנעימה של דצמבר וינואר בישראל. היינו בשני מופעי מחווה, אינספור מסעדות ובתי קפה, מפגשים עם משפחה וחברים, שני טיולים קצרים בתל אביב, הצטננות מודחקת (כנראה שהצלחתי לא לחלות כאן כי אני רוב הזמן לבד, מסתבר שיש לזה גם יתרונות...), ארוחת סילבסטר יקרה וגמילה (קלה מאוד) משירי חג המולד.

הייתה חופשה נפלאה, ובכל זאת הדבר שכנראה אזכור ממנה בטווח הרחוק זה השעות הארוכות שהייתי תקועה אתמול בשדה התעופה בבוקרשט. הטיסה שלי מהארץ המריאה ב- 00:45 בלילה שבין שני לשלישי, כך שיצאתי מהבית כבר ב- 21:15 ביום שני. הטיסה לבוקרשט יצאה בזמן והגיעה בערך ב- 03:20 לבוקרשט. ידעתי שיש לי קצת יותר מארבע וחצי שעות להעביר עד הטיסה שלי ב- 08:00 לאיאש. האמת שהיה נחמד בהתחלה. למרות שלא ישנתי ולא יכולתי לישון בשדה (כדי לא לפספס את הטיסה וכדי שלא יגנבו לי את התיק), האווירה של שדה תעופה באמצע הלילה הייתה נחמדה. קניתי לעצמי קפה הפוך קטן (יקר!) ואכלתי כארוחת לילה חצי סנדוויץ' מהבית (מזל שהבאתי אותו), ואז פתחתי את המחשב הנייד ושקעתי בעבודה על המאמר שלי, שרק כשאין לי משהו טוב יותר לעשות אני מצליחה לעבוד עליו כל כך הרבה זמן ברצף. הזמן עבר לי ממש מהר ובקלות. קצת לפני שבע, הלכתי לבידוק הבטחוני ועברתי אותו מהר לכיוון שער היציאה (כמובן, לא בלי להוריד את הנעליים ולא לפני שערכו עליי חיפוש גופני. אני לא יודעת למה זה תמיד קורה לי כאן!).

כשהגיעה השעה שבה היינו אמורים לעלות למטוס, התחילה הבעיה. על המסך היה כתוב שהטיסה מתעכבת. אף אחד מאנשי הצוות לא ידע לומר יותר מזה. מסתבר שהיו תנאי מזג אוויר לא מתאימים לטיסה באיאש. הייתי נטולת סוללה בטלפון הנייד כמעט לגמרי, עם מעט מאוד סוללה שנשארה במחשב, שני מטענים אבל אף שקע פנוי. בזמן הזה הספקתי לקרוא ארבעה גליונות של "לאישה" (מזל שחשבתי לקחת את כולם), לאכול ארוחת בוקר (החצי השני של הסנדוויץ' ועוד קפה קטן) ארבע שעות אחרי ארוחת הלילה, וארוחת צהריים ארבע שעות אחרי ארוחת הבוקר (משקה יוגורט ממכונת אוכל וסלט פירות מהקפיטריה שהייתה בשער). אופציות האוכל היו מאוד מצומצמות בשער ואי אפשר היה לחזור אחורה כדי לקנות משהו טוב יותר. חברת התעופה חילקה סנדוויצ'ים עם בשר וגבינה שכמובן לא אכלתי. בתיק היו לי שתי לחמניות ששמרתי מהטיסה לבוקרשט (שבה העדפתי לישון במקום לאכול פסטה מוקרמת בשתיים בלילה). כבר עברתי על כל האופציות שלי לארוחה מאוזנת למקרה שאאלץ לאכול גם ארוחת ערב והגעתי למסקנה שהארוחה הבאה כנראה תאלץ להיות קפה ועוגה. מזל שזה לא קרה. 

בערך באחת, עשר דקות אחרי שהטיסה הבאה לאיאש כבר הייתה צריכה לצאת (ולא יצאה), הודיעו לנו שהטיסה שלנו בוטלה ושיצרפו אותנו לטיסה הבאה, אבל לא ידעו להגיד לנו מתי היא תצא. בשלב הזה, אחרי שסיימתי לקרוא את כל חומר הקריאה שהיה ברשותי, הייתי כבר שקועה בשיחה עם בחורה נחמדה מאירלנד שלומדת רפואה באיאש. גם היא הייתה אחרי טיסה עם קונקשן ארוך. לא הרבה אחרי זה, הגיע עובד של חברת התעופה והחליף לנו את כרטיסי הטיסה. נכנסנו לאוטובוס ומשם למטוס שיצא באיחור של שעה מהטיסה החדשה ושש שעות מהטיסה המקורית. בסה"כ הייתי בשדה התעופה עשר וחצי שעות ומדלת לדלת לקח לי יותר משמונה עשרה שעות להגיע.

מה שכן, הקליטה חזרה הייתה קלה. לא היה קר. מזג האוויר היה נפלא. היו 4 מעלות והייתה אפילו קצת שמש. התבאסתי מזה שאני חייבת ללכת לסופר כי לא היה לי כלום בבית, אבל זה גם הלך בקלות (אפילו שנאלצתי לסחוב שישייה של 2 ליטר מים, מה שהצלחתי להימנע ממנו כבר הרבה זמן. אבל אחרי שעות של חוסר תזוזה, זה היה חיוני לאמץ קצת את הגוף). הלכתי לישון בתשע בערב והיום כבר הלכתי ללימודים והרגשתי כרגיל.

עוד ארבעה שבועות אני מסיימת כאן וחוזרת לארץ. עבר לי ממש מהר.