הבלוג יוצא לחופשת חג המולד

היום אני יוצאת לחופשת חג המולד לשבועיים הקרובים, אותה אני הולכת לבלות בארץ, ולכן הבלוג לא יעודכן.

ביום שישי שעבר הייתי ביריד תרבות ואוכל של איזור מולדובה (האיזור שבו איאש נמצאת). היריד אורגן ע"י סטודנטים לתיירות וגיאוגרפיה. היה שם דוכן לכל איזור (עיר או איזור בעיר) ועל כל דוכן היה אוכל מקומי. הסטודנטים היו לבושים לפי התלבושת המסורתית באיזור. אני מצרפת כמה תמונות, למרות שנראה לי שקשה להעביר את החוויה אם לא רואים את כל הדוכנים. 

כל העיר בטירוף חג המולד. למעשה, כבר חודש זה ככה. כבר סיפרתי על הסופר שמלא בקישוטי חג המולד, ולאחרונה נדמה כאילו מצרכים לחג המולד השתלטו על הסופר. אני לא זוכרת מה היה במדפים האלה קודם. הכל גדוש במתנות למבוגרים, מתנות לילדים, קישוטים לעץ האשוח, כובעי סנטה, שוקולדים של חג המולד, ועוד דברים שבוודאי שכחתי. העיר עצמה מקושטת מאוד. בקניון פאלאס (הקניון המפואר, למי שלא זוכר) יש מופע חג המולד בתלת מימד שמוקרן כמה פעמים ביום. הרדיו מנגן כמעט באופן בלעדי שירי חג המולד (בעיקר שירים אמריקאים, מסתבר שהשירים ברומנית לא כל כך פופולריים כאן). אנשים מאחלים זה לזה חג מולד שמח כבר חודש. בכל מקום ציבורי יש עץ אשוח מקושט ומנורות צבעוניות. העיר חגיגית. השבוע אפילו היו זיקוקים שראיתי מהמרפסת בבית (לא יודעת אם היה שווה לקפוא בשבילם במרפסת). אני זוכרת שכשהגעתי וידעתי שלא אהיה כאן בחג המולד, קצת התאכזבתי שלא אזכה לראות את החג כפי שהוא נחגג במדינה נוצרית. לא היה לי מושג שאני אזכה לראות את ההכנות הארוכות בעולם לחג.

מחוץ לקניון התקינו בתחילת החודש משטח החלקה על הקרח. אני התנסיתי בזה בעבר רק פעם אחת, וכל מי שמכיר את כישוריי המוטוריים (ע"ע רכיבה על אופניים) יכול לדמיין לעצמו שלא בהצלחה רבה. בכל זאת, היה חבל לי שלא לנצל עוד אטרקציה שהעיר מציעה. השבוע כשהייתי בלימודים יצא לי לדבר על זה עם מישהו מהלימודים, והוא אמר שהוא הולך לשם עם חברים בחמישי בערב ושהוא יכול ללמד אותי להחליק. אז הצטרפתי אליהם. היה ממש כיף. הוא לימד אותי ממש טוב והשתדלתי ליישם את כל ההסברים, כך שאפילו צברתי קצת ביטחון להתרחק מהמעקה לבד. בנוסף, כל עוד זה היה תלוי בי - לא נפלתי, עד שאיזו ילדה שעמדה ליפול תפסה בי והפילה אותי על הגב (שזו הדרך הכי גרועה ליפול) אבל גם זה לא היה נורא. אחרי ההלם הראשוני קמתי וחזרתי לעצמי. היינו שם שעה וחצי עד שסגרו את המשטח. ממש נהניתי, אבל אני חושבת שהייתי קרובה ללקות בהיפותרמיה. המשטח ממוקם בחוץ, והטמפרטורה הייתה מתחת לאפס (אני לא יודעת בדיוק כמה). אני מניחה שהטמפרטורה על המשטח הייתי אפילו נמוכה יותר בגלל הקרח. הייתי בערך שעתיים בחוץ, ואחרי זמן קצר הידיים שלי פשוט קפאו. מסתבר שהכפפות שלי לא מספיקות למזג אוויר שכזה. כשחזרתי הביתה, לקח לי שעות להפשיר. גם בתוך הבית המחומם, אחרי ארוחת ערב וכוס תה, הייתי צריכה לשבת ממש על החימום וגם אז הרגשתי שטמפרטורת הגוף שלי לא חוזרת לעצמה. מזל שאחרי שינה ארוכה עם כמה שכבות חזרתי לעצמי. 

הבוקר עוד לא יצאתי החוצה אבל לפי Accuweather יש מינוס חמש מעלות בחוץ כרגע.

ואם אנחנו כבר בנושא, אז:
כל כך קר שלפעמים אני מפנטזת על כך שלו הייתי איראנית, אז היה לי בגד שמכסה את כל הגוף חוץ מהעיניים, ואז היה לי קר רק בעיניים. למעשה, איך שאני מתכסה עכשיו במעיל, כובע, צעיף וכפפות להליכה ברחוב, זה כבר לא שונה בהרבה.

שלג על עירי

ביום שלישי בבוקר ירד השלג הראשון. התלהבתי כמו ילדה קטנה וכמובן שהלכתי את ההליכה הרגילה שלי לאוניברסיטה, במשך חצי שעה (ואפילו הצלחתי לאכול את הסנדוויץ' של הבוקר בדרך). לא הייתי המשוגעת היחידה שהלכה ברגל בשלג, כנראה כי הוא היה נעים ולא חזק. בדרך חזרה צילמתי תמונה של שלג על האדמה (כמות קטנה כי השלג נפסק לא הרבה אחרי שהגעתי לאוניברסיטה) בדיוק מתחת לקישוטי חג המולד בפארק קופואו. סלחו לי על איכות התמונה, התמונה צולמה באמצעות תפוח אדמה.

ברביעי בצהריים כבר התחיל שלג רציני, ונכון לעכשיו, העיר כולה צבועה בלבן, ואני מאמינה שהשלג כאן כדי להישאר. צילמתי כמה תמונות, חלקן בתפוח אדמה וחלקן במצלמה אמיתית מחלון הבית שלי:

 שלג נערם בכניסה לבניין שלי

 פיאצה אונירי בלילה, עם קישוטי חג המולד ושלג

נוף מושלג מחלון ביתי

לכבוד השלג, אני משיקה פינה חדשה בשם "כל כך קר ש". הרעיון הוא להתחיל משפטים בביטוי "כל כך קר ש". אני מניחה שבכל רשומה יהיו לי כמה משפטים חדשים כאלה. והפעם בפינתנו:
כל כך קר שכשאני קונה בסופר בקבוק מים לא מהמקרר, אחרי כמה דקות ברחוב יש לי בקבוק מים קרים.

כל כך קר, שהמוכר בדוכן של הקפה, שאני קונה אצלו באופן קבוע קפוצ'ינו בינוני ומים מינרליים מוגזים, אמר לי בתחילת דצמבר שבחורף הוא לא מוכר מים כי הם קופאים.

כל כך קר, שכשאני יושבת במקום סגור, בכל פעם שמישהו פותח דלת אני מרגישה כאילו מישהו פתח את הדלת של המקפיא.

כל כך קר, שאפשר לקחת בתיק שוקולד ליום שלם ולא לדאוג שהוא יימס או יוגורט ליום שלם ולא לדאוג שהוא יתקלקל. למעשה, הדאגה האמיתית תהיה שהם ייקפאו.

אתמול בערב הייתי בקריוקי שירי כריסמס שארגנו באגודת הסטודנטים. בסוף רוב השירים היו לא של כריסמס. לא שרתי שום דבר, למרות שדווקא היו כמה שירים שהכרתי ברשימה (הם הכניסו לרשימה פחות או יותר כל שיר שהמילה כריסמס מופיעה בו, אבל דווקא השיר הזה לא היה והייתי מוכנה לשיר אותו). 

עד כאן להערב. כן, אני יודעת שגם בארץ עכשיו נורא קר ויש סופה. קצת הרסתם לי את ההתלהבות מהשלג כשכל הפיד שלי בפייסבוק מלא בתמונות של שלג מירושלים. אבל כאן השלג לא חד פעמי. ודווקא היום מאוד נעים, פלוס מעלה אחת. הלכתי ברגל למכון הכושר ואפילו הורדתי את הכפפות. מדהים איך שמהר הסתגלתי לקור הזה.

סופשבוע בבוקרשט

נתחיל בעדכונים מתחילת השבוע: עבדתי כל השבוע על הפרויקטים. חוץ מזה, הלכתי כרגיל למכון הכושר, ובחמישי בערב היה לי ערב באולינג מטעם אגודת הסטודנטים. השבוע ממש טס לי, כי הייתי מאוד עסוקה.

בסוף השבוע היה אמור להיות טיול חורף בהרים מטעם אגודת הסטודנטים, אבל הוא נדחה לסוף הסמסטר (כנראה לתאריך שבו אהיה כבר בארץ). אז החלטתי לארגן לעצמי טיול אלטרנטיבי. כבר מזמן רציתי לבקר בבוקרשט, כי הרי זה לא הגיוני שאגור בארץ כלשהי כמה חודשים ולא אראה את עיר הבירה שלה. העדפתי שזה יסתדר עם אחד הביקורים של אור, אבל בביקור האחרון הבנו שיכול להיות שזה כבר לא יסתדר לנו לנסוע ביחד. אז החלטתי לנסוע לבד בינתיים, אולי מתישהו בהמשך אסע גם עם אור (ממילא אי אפשר למצות את כל בוקרשט בסופ"ש אחד).

בספונטניות הזמנתי מלון, כרטיסי רכבת (הלוך בשישי אחרי הלימודים, חזור בראשון בשעת צהריים מוקדמת) וטיול מאורגן באנגלית לשבת.

בשישי בבוקר מיד אחרי הלימודים נסעתי לתחנת הרכבת שם עליתי על רכבת לא ישירה לבוקרשט. הרכבות ותחנות הרכבת שוות פסקה משלהן. הרכבות ישנות, וכך גם חלק מתחנות הרכבת. הזמנתי כרטיסים למחלקה ראשונה, שזה הרבה פחות מפנק משזה נשמע. בנסיעה הראשונה מישהו ישב לי במקום. כשניסיתי להגיד לו שזה המקום שלי הוא הסביר לי ברומנית לשבת במקום אחר בקרון. זה הלחיץ אותי כי פחדתי שיבוא מישהו שזה המקום שלו ואז לי יהיה לא נעים. בחזור כבר הבנתי שזה סטנדרטי, כשמישהי תפסה לי את המקום הנוח שלי (עם כיוון הנסיעה ועם שולחן קטן ושקע חשמל) ואמרה לי לשבת במקום אחר. בדרך לבוקרשט הייתה לי נסיעה לא ישירה, אלא עם עצירה, כי השעות של הרכבות הישירות לא הסתדרו לי. עצרתי בתחנת הרכבת ב- Dolhasca, וזו הייתה תחנה נוראית. היו בה ילדים מקבצי נדבות (נודניקים במיוחד) ושירותים שהם תא עם חור באדמה (חוויות השירותים מהנסיעה הזו היו הגרועות ביותר שלי מאז קורס הקצינים). מזל שהעצירה הייתה של שעה בלבד, ושלמרות הקור הייתה קצת שמש, אז היה יחסית נעים להמתין ברציף עם יתר הנוסעים.

הנסיעה הייתה מאוד ארוכה. הספקתי לעבוד קצת על הפרויקט (מסתבר שיכולות התכנות שלי משתפרות כשאין לי אינטרנט להיעזר בו), לקרוא גיליון של "לאישה" שאור הביא לי, לאכול קצת, לגלוש קצת באינטרנט בטלפון ולקרוא מאה ומשהו עמודים מהספר שאור קנה לי. הגעתי לבוקרשט בערב וכל מה שרציתי היה להתקלח וללכת לאכול. למזלי, המלון היה מאוד מוצלח, למרות שהמחיר שלו היה לא יקר והוא גם היה לא רחוק מהמרכז. אחרי שהתארגנתי הלכתי לאכול במסעדה קרובה למלון והאוכל היה טעים ולא יקר. כבר גרמו לי להאמין שבוקרשט נורא יקרה, וכל הניסיון שהיה לי בעבר עם בוקרשט היה רק עם שדה התעופה, שהמחירים בו היו כמו מחירים סטנדרטיים בארץ (לא בשדה התעופה). בעיר עצמה, רוב המחירים רק טיפה יותר יקרים מאלה שבאיאש, ועדיין הרבה יותר זולים מאשר בארץ. המוניות, לעומת זאת, זולות יותר מאשר באיאש (וגם שם הן זולות מאוד).

בשבת בבוקר יצאתי לטיול מאורגן. אני בדר"כ מאוד נגד טיולים מאורגנים, זה מעלה אצלי אסוציאציה של קבוצה גדולה ורועשת ומדריך משעמם. עם זאת, מכיוון שהגעתי לכל כך מעט זמן, רציתי לנצל את השהות שלי בבוקרשט כמה שיותר טוב, וגם לא היה לי הרבה זמן מראש לתכנן מסלול. לכן הזמנתי טיול מאורגן. המדריך אסף אותי מהמלון בבוקר. הטיול היה באנגלית, והוא כולל עד 8 אנשים (כמה שנכנסים במיניבוס). הטיול שלנו כלל רק אותי ועוד זוג פנסיונרים בריטים נחמדים. המדריך היה מאוד נחמד, דיבר אנגלית מעולה, וסיפר לנו סיפורים מאוד מעניינים, על כל ההיסטוריה של רומניה, האיחוד, הקומוניזם והמהפכה. היה טיול מאוד מוצלח. הספקנו לראות הרבה ובעיקר לשמוע הרבה סיפורים, מה שהיה לחלוטין מתפספס אם הייתי מטיילת לבד.

ביקרנו בארמון של צ'אוצ'סקו, שם היה לנו סיור של שעה עם מדריך מקומי, גם הוא דיבר באנגלית טובה וגם הוא היה מאוד מעניין. בתוך הארמון אסור לצלם (מותר רק אם משלמים עוד 30 LEI בכניסה, ומחיר הכניסה לסטודנטים היה 13 LEI בלבד), אז אין לי תמונות של המקום מבפנים אלא רק מבחוץ. זה הבניין הכי כבד בעולם, יש בו למעלה מאלף חדרים והכל בו גדול: נברשת של שני טון, שטיח של שלושה טון וכו'. הבניין הזה נבנה בשנות השמונים ע"י צ'אוצ'סקו כדי לשמש אותו, אבל בזמן המהפכה ב-89, רק 90% ממנו הושלם ולמעשה הוא מעולם לא השתמש בבניין. הרומנים חשבו להרוס אותו כי הוא היה סמל לקומוניזם, אבל בסוף השאירו אותו והיום משתמשים בו לכנסים של חברות מסחריות, אירועים פרטיים (אפשר לשכור אותו לחתונה למשל) ולצרכי הממשלה והפרלמנט.

משם המשכנו למוזיאון ה- Village. זה מוזיאון שמתאר את צורות ההתיישבות באזורים השונים ברומניה, ויש בו שחזורים של בתים מכל מיני חומרים, כלי עבודה חקלאיים, בתי גידול של חיות, פרויקטים של אנרגיה סולארית וכו'. המוזיאון היה מאוד יפה וההסברים של המדריך הפכו אותו למאוד מעניין.

בדרך ראינו כל מיני אתרים נוספים: הספרייה המרכזית של אוניברסיטת בוקרשט, שער הניצחון, כיכר האיחוד ועוד המון אתרים אחרים. הטיול נגמר בסביבות 14:30 וביקשתי מהמדריך שיוריד אותי באיזור שמעניין להמשיך לטייל בו. הספקתי לראות את שוק חג המולד של בוקרשט, לטייל במדרחוב יפה בשם Lipscani באיזור העיר הישנה ולהגיע לאזור מעניין עם כמה כנסיות. היה קפוא בחוץ וההליכה המרובה בחוץ גרמה לכך שלא אחשוב פעמיים על קניית יין רותח, משקה שמוכרים ברחוב בדוכנים רבים. זה היה טעים ובדיוק מה שהייתי צריכה כדי להתחמם (ולא בגלל האלכוהול. לדעתי, החימום נידף את רוב האלכוהול).

החלטתי לחזור למלון כבר בסביבות חמש כי רציתי קצת לנוח ובעיקר לעשות מקלחת חמה. בערב יצאתי שוב לארוחת ערב, הפעם במסעדה קצת יותר רחוקה, ובדרך אליה יצא לי לראות קישוטי חג-מולד מושקעים וגדולים יותר מאלה שראיתי באיאש. מסתבר שהדליקו אותם לראשונה בערב הקודם (באיאש הם דולקים כבר חודש, נראה לי). חשבתי לטייל עוד קצת בלילה אבל לא מצאתי יעד אז בסוף הסתפקתי בהליכה למסעדה ובחזרה, ונראה לי שהצלחתי כך לספוג את אווירת הלילה בבוקרשט, שזה מה שרציתי.

במקור התכוונתי לקום יחסית מאוחר ביום ראשון כדי שלא אהיה גמורה מעייפות ברכבת, אבל אז חשבתי על זה שאם אקום מוקדם אולי אספיק לראות עוד משהו בבוקר. החלטתי ללכת לבית הכנסת הגדול וזו הייתה החלטה מוצלחת מאוד. המקום לא היה רחוק מהמלון. בית הכנסת מרשים מאוד, יותר מרוב בתי הכנסת שיצא לי לראות (רובם יחסית צנועים). בית הכנסת הוא שחזור של בית הכנסת שהיה קיים שם לפני שנהרס במלחמת העולם השנייה. המקום מציג תערוכה גדולה מאוד בנושא שואת יהודי רומניה. בפנים היה אדם זקן חביב מאוד שהדריך אותי באנגלית, קודם כל על המקום עצמו ולאחר מכן עבר אתי על כל המוצגים בתערוכה, הסביר לי על כל אחד מהם ואחר כך ביקש ממני לעבור שוב על כל המוצגים בעצמי ולקרוא את ההסברים באנגלית. הכניסה למקום לא עולה כסף אבל תרמתי כסף בסוף הביקור. גם בגלל שהמקום כל כך מושקע ומתוחזק ובעיקר בזכות האיש הזקן הנחמד הזה שעושה עבודה כל כך חשובה.

זהו, משם הלכתי להצטייד באוכל לנסיעה הארוכה ברכבת, חזרתי למלון, עשיתי צ'ק אאוט ונסעתי לתחנת הרכבת. לצערי הנסיעה הזו הייתה קצרה, אבל היא השאירה אותי עם טעם של עוד. אולי אתכנן לי בהזדמנות טיול לאיזה סוף שבוע לטירה של דרקולה.

ביקור שני של אור

ביום שלישי בבוקר, בדרך חזרה מהלימודים עצרה לי מכונית וממנה נופפו לי לשלום אור, ההורים שלו וקרוב המשפחה שגר כאן. היה כל כך קר שהייתי מכוסה בכובע, מעיל, כפפות וצעיף, אני מתפלאה שהם בכלל זיהו אותי. אור היה כאן חמישה ימים וההורים שלו היו כאן יומיים והמשיכו לבוקרשט. במהלך הימים שלנו ביחד הלכנו ביחד ללימודים פעמיים (ואור השתתף בשיעור), אכלנו במסעדות וגם ארוחות ביתיות טעימות, אור סחב בשבילי שתי שישיות של 2 ליטר מים וביצע עסקת חילופי שוקולד ומוצרי מזון (הביא שוקולד לחברים ומוצרי מזון ישראליים לי ולחברים, קנה שוקולד רומני וגם קיבל שוקולד רומני מהחברים המקומיים). 

ביום רביעי נסענו לבוטושן לראות איפה שאבא של אור היה גר בתור ילד. הבית כבר לא היה קיים ובעיר עצמה אין יותר מדי מה לראות. ראינו כנסייה וניסינו להגיע גם לבית הכנסת אבל הוא היה סגור. יכול להיות גם שמעט הטיול שעשינו בחוץ היה קצת פחות מהנה בגלל שהיו 0 מעלות והקור חדר לעצמות. עם זאת, פגשנו עוד קרוב משפחה מאוד נחמד שגם מדבר עברית כי הוא עבד פעם בארץ, ובילינו יום נחמד כולנו ביחד. 

לימודים: אני ממשיכה באותו הקו של לקבל בונוס במבחנים שלא ידעתי שיש בהם בונוס. השבוע קיבלתי 125 ו-120, אני לא זוכרת מה מהם באיזה מבחן, אחד מהם בתרגום מכונה ואחד בשיטות סטטיסטיות בעיבוד שפות טבעיות. חוץ מזה, התחלנו לדבר השבוע על הפרויקטים שלנו, וכרגע יש לי פרויקטים ענקיים בשני קורסים (השלישי בטח יתווסף השבוע), נושא שאני צריכה לבחור מתוך רשימת נושאים בתרגום מכונה כדי להעביר עליו הרצאה, ומאמר שעדיין לא סיימתי לכתוב (אני כותבת בו בכל זמן פנוי שיש לי, שהוא לא רב לאחרונה). קצת עמוס, אבל אני בטח אצליח להשתלט על זה כשאחזור לארץ בחג המולד ויהיה לי הרבה זמן פנוי במהלך הימים.

חנוכה: אור הביא חנוכייה כדי שנדליק נרות. זו הייתה חוויה מעניינת להדליק נרות בחו"ל. הדלקנו נרות בבית בשלישי, רביעי, חמישי ושבת. ברביעי היינו אמורים ללכת להדלקת נרות בקהילה היהודית אבל לא הספקנו להגיע, כי חזרנו מאוחר מהטיול בבוטושן. החזרתי לאור את החנוכייה כדי שידליק בבית (וכדי שלא אתקע עם זה כאן כשאני חוזרת לארץ...), אז ביום ראשון הדלקתי חנוכייה וירטואלית סתם בשביל הקטע. אור מרשה לעצמו סופגניה אחת ביום במהלך החג. ביום שלישי הוא אכל חצי פפנאש במסעדה (אני לא אכלתי את החצי השני, לא לדאוג) והחשיב אותו כסופגניה אחת. ברומניה יש סופגניות ממש כמו הקלאסיות הקטנות שיש בארץ וזה נקרא כאן גוגוש. אחרי שכל השבוע לא יצא לו לאכול כזו, בשבת הסתובבנו ברחובות לחפש, עד שהגענו לסופר ושם קנינו לו כזו סופגניה. מצורפת תמונה.

חג המולד: אמנם זה עוד רחוק, אבל הכל כאן מקושט לחג המולד. אני מתכוונת לצלם משהו מהקישוטים המוארים באיזה לילה ולהעלות תמונות באחת מהרשומות הקרובות. בינתיים יש לי תמונה של אחד הקישוטים ביום.

יום הולדת: היה לי יום הולדת ביום חמישי. יום חמישי זה היום הפנוי שלי מהלימודים אז העברנו יום רגוע ביחד. אור הביא לי כמה מתנות שאת חלקן הוא החזיר בינתיים לארץ (דיסקים, שאין לי דרך לנגן כאן, אבל הוא דאג גם להוריד אותם מהאינטרנט כדי שיהיה לי על המחשב. אם קונים דיסק וגם מורידים אותו מהאינטרנט זה הופך לחוקי?). בערב יצאנו לאכול במסעדה שנמצאת ברחוב שלי, וממנה נסענו למסעדה אחרת כדי לאכול עוגה. זו מסעדה שהיא קצת רחוקה ורצינו לנסות בה את העוגות כבר מזמן, אז ניצלנו את ההזדמנות של מאורע מיוחד כדי לנסוע לשם במיוחד לאכול עוגה. היה טעים.

סופ"ש במלון: כשהיינו כאן באוגוסט לכמה ימים כדי לשכור את הדירה, שהינו במלון אוניריאה, שזה מלון ספא מפנק, שיש בו חדר כושר, חוגים, בריכה, ג'קוזי, סאונות, טיפולים וכו'. הייתה לי אז דלקת בעיניים ולא יכולתי לנצל את הספא בכלל. זה ממש אכזב אותי אז, וההורים של אור אמרו לנו אז שהם קונים לנו לילה במלון לכבוד יום ההולדת שלי. עכשיו היה קצת מוזר לגור בעיר ולנסוע למלון באותה העיר, אבל היה שווה בהחלט. אחרי שחזרנו מהלימודים ביום שישי, התארגנו מהר ויצאנו למלון. התפנקנו בטיפול בספא ואחר כך עלינו לחדר לנוח (בפועל, במקום לנוח, חשבתי על פרויקט בתרגום מכונה שהמרצה ביקשה בבוקר שאחליט עליו באותו היום ואשלח לה על כך מייל). בערב אכלנו שוב במסעדה הפנורמית והיה שוב טעים. אחר כך יצאנו לבר קריוקי. שרנו שם את Perfect Situation של Weezer. שמענו שם את Dragostea Din Tei שזה השיר הרומני שהיה מפורסם לפני כמה שנים בארץ. לא אהבתי את השיר הזה בארץ אבל זה היה כיף לשמוע אותו כאן (ולהכיר שיר ברומנית בקריוקי, לשם שינוי).
למחרת בבוקר קמנו מוקדם כדי לנצל עוד קצת את הספא. אני רצתי על ההליכון ואור היה בבריכה. משם התארגנו והלכנו לארוחת הבוקר שהיא ממש טעימה שם (אני שוקלת ברצינות לקפוץ לשם איזה בוקר לאכול שם בתשלום, זה עולה 25 LEI וזו ארוחה נהדרת).
המלון הזה נחשב למלון יוקרתי בסטנדרט המחירים כאן, אבל מי שרגיל למחירים של הארץ לא יכול להתרגל לכמה שהכל זול. מרוב שהכל זול, הזמנו בשישי בצהריים קפוצ'ינו לחדר דרך שירות החדרים. בחיים לא הזמנתי שירות חדרים קודם! זה עלה לנו 14 LEI לשתי כוסות קפה. בשבת לפני שעשינו צ'ק אאוט לקחתי מהמיני בר בקבוק של חצי ליטר מים מינרליים מוגזים שעלה 2 LEI, כמו בדוכנים ברחוב. במסעדה, שהיא אחת היקרות בעיר, החשבון שלנו בערב יצא 115 LEI על שתי מנות ראשונות, שתי עיקריות, שתי כוסות יין ומים מינרליים מוגזים (וגם סלסלת לחמים שמגיעה בחינם). וזאת אחת המסעדות היקרות כאן. על ארוחה דומה במסעדה ברחוב שלי (שהיא גם מסוגננת ויוקרתית יותר מרוב המסעדות בארץ), שילמנו 85 LEI. 

מזג אוויר: קר. בשבוע שעבר היו כמה ימים קפואים. בשלישי בבוקר הייתה רוח והיה כל כך קר שתוך כדי הליכה זלגו לי דמעות באופן לא רצוני. בשישי בבוקר הלכנו לאוניברסיטה במינוס 2 מעלות והתחיל לטפטף קצת גשם. אור ראה פתית לבן אז יכול להיות שהיה קצת שלג מעורב בגשם. בטח בימים הקרובים יהיה מושלג. אתמול לשם שינוי היה יום ממש נעים. היו 9 מעלות בחוץ כשהלכתי בבוקר לקניות. היה תענוג להסתובב בחוץ. מוזר איך שבארץ 9 מעלות נחשב לכל כך קר וכאן נעים לי במזג אוויר כזה. היום היה קר יותר אבל התחלתי רשמית את החורף ועברתי למעיל החורף שלי שהוא, מסתבר, אכן יותר מחמם.

זהו. כתבתי המון. בטח שכחתי לספר יותר דברים ממה שכתבתי. אתמול ניסיתי להספיק את כל מה שלא הספקתי בכל השבוע כשלא רציתי לבזבז זמן עם אור. אני מותשת, ועדיין יש לי המון דברים על הראש. לפחות לא משעמם לי.

קררררר

אל תדאגו, למרות הכותרת זו לא רשומה על מזג האוויר. אני רק אציין שקר וכבר כמה ימים גשום לפרקים. מזל שזה לא גשם חזק ואפשר ללכת בו עם מטריה מבלי להרטיב את המכנסיים (כל עוד היא מחזיקה מעמד). חבל רק שהקיצור שלי בוצי ואני צריכה לחפש דרכים אלטרנטיביות. טוב, הבטחתי שזו לא תהיה רשומה על מזג האוויר. החלטתי לעדכן דווקא היום, ביום הכי עמוס שהיה לי כאן מזה הרבה זמן, כי מחר אור וההורים שלו מגיעים ואז יהיה לי פחות זמן לעדכן, וחוויות אחרות לספר עליהן.

ביום שישי היה לי מבחן בתרגום מכונה. רוב השאלות היו ברמה מתאימה לחומר שלמדנו. שאלה אחת הייתה לא קשה במיוחד, אבל ארוכה מאוד. היה צריך להריץ באופן ידני אלגוריתם שלמדנו. האלגוריתם היה קצת מורכב ולא הייתי בטוחה שאני זוכרת את כל השלבים שלו, אז הרצתי אותו באופן די אינטואיטיבי. כנראה שלא הייתי היחידה שלא שיננה את האלגוריתם בע"פ כי המרצה הציעה למי שרוצה, אחרי שהוא מסיים את יתר השאלות, להגיש את המבחן ולענות על השאלה הזאת עם חומר פתוח תמורת חצי מהניקוד (השאלה הייתה שווה 50 נקודות). חלק מהסטודנטים ניצלו את האופציה, חלק הגישו משהו חלקי וחלק נשארו עד השנייה האחרונה, כמוני. למזלי הצלחתי לסיים וכשהגשתי את המבחן אמרתי בבדיחות למרצה שיש סיבה שמחשבים עושים את זה ולא בני אדם. היא צחקה ואמרה שזה נכון ושאכן נממש את זה בתרגול הבא.

קיבלתי 102 במבחן ב"לקסיקולוגיה, מורפולוגיה ותחביר", המבחן שהיה ביום שני שעבר. עניתי על הכל נכון, ובסעיף אחד בו היה צריך לציין לפחות שלושה מאפיינים, ציינתי ארבעה וקיבלתי עוד שתי נקודות. המרצה אמרה לנו להסתכל על דף שבו הייתה טבלה עם הציונים של כולם, אז ראיתי ששאר הציונים היו נמוכים בהרבה, באיזור השבעים ומשהו ואפילו פחות. מוזר. מאוחר יותר הייתה לי גם הרצאה בתרגום מכונה, וענינו על השאלה הארוכה מהמבחן. המרצה אמרה שרק סטודנט אחד הצליח את השאלה הזאת ואז חשפה שהסטודנטית זו אני. נשמתי לרווחה. האינטואציות שלי לא אכזבו. עכשיו רק נשאר לחכות כמה ימים לקבל את הציון של המבחן הזה ושל המבחן ב"שיטות סטטיסטיות בעיבוד שפות טבעיות".

היום בערב הלכתי ישר מהלימודים למכון הכושר. בדר"כ אני לא הולכת בימי שני, כי אני מסיימת ללמוד לקראת שמונה וזה כבר מאוחר. השבוע ידעתי שלא ייצא לי ללכת הרבה בגלל הביקור של אור, אז הלכתי היום. הלכתי לשיעור שלא יצא לי להיות בו בעבר, שנקרא Tae Bo. קיוויתי שיהיה נחמד. מה מסתבר? מסתבר שזה פשוט קיקבוקס! כמעט חודשיים שאני מנויה שם ולא ידעתי שיש שיעור קיקבוקס. אולי אאמץ את השיעור הזה, אפילו שאז אני חוזרת נורא מאוחר הביתה, ויש לי עוד מלא דברים לעשות ולמחרת אני קמה מוקדם. נראה כבר.

חוץ מענייני לימודים, כמובן שלאחר סופי שבוע אני נהנית לספר על כמה שהעיר הזו הפכה אותי לבליינית שמעולם לא הייתי (לא באמת). בשישי בצהריים הבית היה נקי והייתה לי עוגה בתנור. לא בשבילי כמובן. הוזמנתי לארוחת ערב שישי במעונות, שארגן הסטודנט הישראלי השני. הארוחה הייתה מעולה. השולחן היה מפוצץ בסלטים מכל מיני סוגים, חלות ושתייה. גם בעיקריות הוא והשותף שלו לחדר השקיעו הכינו המון אוכל והכל היה טעים. אני חושבת שזה הערב שאכלתי בו הכי הרבה מאז שאני כאן, ואולי גם שתיתי בו הכי הרבה יין. גם החברה הייתה נהדרת. היינו עשרה אנשים: הסטודנט הישראלי, שני חברים ישראלים שבאו לבקר אותו (שלושתם מבר-אילן ולמדו אתי קורס כללי בשנה שעברה...), השותף שלו לחדר שהוא צרפתי, עוד שתי סטודנטיות צרפתיות, סטודנטית רומניה וסטודנט מבלרוס שהכרתי כבר, ועוד בחורה רומניה דוברת עברית שוטפת. היה ערב ממש כיף ונהניתי כל כך. זה עשה לי חשק לארגן ערב כזה בעצמי, אולי בעוד כמה שבועות אעשה את זה גם.

בשבת בערב הלכתי להופעה של להקה רומנית שמבצעת קאברים ללהקות רוק. אני מאוד אוהבת בעיר הזאת שבכל פעם שבא לי לצאת לבלות, אני מחפשת בגוגל eventimente iasi ומוצאת מלא אפשרויות מגניבות לבילויים. יש כאן הכל: קריוקי, פאבים, מסעדות, בתי קפה, מועדונים, סרטים (קצת באיחור משאר העולם, אבל לא נורא), הופעות וכו'. בארץ זה כמעט ואף פעם לא מצליח. אם אני כבר מוצאת משהו לעשות, זה תמיד בתל אביב, קשה להגיע ואין חנייה. כאן הכל במרחק נסיעה קצרה במונית שעולה גרושים. אז יצאתי להופעה. הזמנתי מקום לעשר, התברברתי קצת בדרך והגעתי בעשר ורבע, וההופעה כבר התחילה (להפתעתי הרבה). לא נורא. לא טרחתי להגיד לאף אחד שהזמנתי מקום כי ראיתי שרוב האנשים עומדים ושיש מעט שולחנות לקבוצות גדולות של אנשים. גם ככה אם רציתי לראות משהו הייתי צריכה לעמוד. ההופעה הייתה מאוד נחמדה, היו כמה שירים שהכרתי כמו Another Brick In the Wall של פינק פלויד, I want to break free של קווין, It's My Life של בון ג'ובי ו- Wicked Game בגרסה של Him. חוץ מזה, היו כל מיני שירים שלא הכרתי של AC/DC וגם שניים-שלושה שירים ברומנית. הסולן שיתף קצת את הקהל ופחדתי שהוא ישתף אותי. באיזה שהוא שלב הוא חילק מדבקות של הלהקה ופספס אותי. אח"כ הוא ירד במיוחד מהבמה כדי לתת לי מדבקה. למזלי לא נדרשתי לידע רב ברומנית כדי להבין אותו ולענות לו (הוא קרא לי גברת ברומנית). לקראת סוף ההופעה התחיל קצת להתרוקן, ואז אחד מהעובדים (אולי בעל המקום) שאל אותי משהו ברומנית. אמרתי לו שאני לא מדברת רומנית והוא שאל באנגלית אם אני רוצה כסא. בגלל האנגלית, הוא שאל אותי אם אני זאת שהזמינה מקום (הראה לי את מס' הטלפון שלי בטלפון שלו) וכשאמרתי לו שכן, הוא התנצל שעמדתי ואמר שנעים להכיר אותי. זה מקום נחמד ואני שמחה שיצא לי להגיע לשם. מסתבר שזה גם יחסית לא רחוק מהבית שלי. המונית לא עלתה הרבה כסף.

הרבה פעם אני יודעת להגיד משהו ברומנית ובוחרת להגיד את זה דווקא באנגלית. לדוגמה, הזמנתי מקום באנגלית. אני יודעת להזמין מקום ברומנית. אני פשוט חוששת שלא אבין את התגובה ברומנית. בסיטואציות מוכרות או כאשר אני חושבת שהצד השני בשיחה עלול שלא לדעת אנגלית, אני מדברת ברומנית. הכל הולך חלק - עד שלפעמים הצד השני של השיחה לא קורא את התסריט שלי ואומר טקסט שלא התכוננתי אליו. לפעמים אני מבינה מההקשר ומקווה שאני אכן מבינה נכון. לפעמים אני נאלצת לחשוף שאני בעצם לא יודעת רומנית טוב ואז אני מרגישה כאילו רימיתי, כאילו התחזתי לדוברת רומנית. כשאני משתדלת כל כך להגות את המילים נכון, אפילו יוצא לי לפעמים מבטא! מעניין אם עד סוף השהות שלי כאן, אני אדע קצת יותר רומנית. כרגע אני בעיקר מבינה קצת ויודעת לדבר מעט מדי. התחום היחיד שאני שולטת בו הוא אוכל. אני מומחית בקריאת תפריטים ברומנית, ואני נהנית נורא להזמין סלט בהרכבה ולהגיד ברומנית שמות של ירקות מסובכים כמו חציל או סלק. רק נסו להתקיל אותי. הרי הכי חשוב שאדע מה אני אוכלת, לא?

ציפורים מתחרפנות בסתר

שוב הזנחתי. עבר יותר מדי זמן מכדי שאזכור מה בכלל קרה. לא נורא, אולי ככה העניין יהיה מרוכז יותר.

השבוע שבוע מבחני אמצע. מה שאומר שאני נמצאת באוניברסיטה קצת פחות מהרגיל, אבל לומדת בבית קצת יותר מהרגיל (אולי בעצם לא, כי אין לי תרגילים). עד עכשיו היו לי שני מבחנים שהיו בסדר (אין לי עדיין ציונים) ומחר בבוקר יש לי עוד אחד. אני לא חוששת יותר מדי.

בסוף השבוע שעבר לא עשיתי משהו מעניין במיוחד. בשבת הלכתי לשיעור Street Dancing שהתקיים בחינם בחנות ספורט. הגעתי לזה דרך פרסום של האירוע בפייסבוק. היה קצר יותר ממה שחשבתי (כמובן, התחיל בחצי שעה איחור), אבל היה מאוד נחמד. זה לא היה אינטנסיבי כמו שיעור במכון הכושר, אבל מזה יש לי מספיק. היה נחמד לזוז קצת גם בסופ"ש. אין חוגים במכון הכושר בשבת-ראשון, ולאחרונה לא היה לי כח לפקוד את חדר הכושר של הבניין ולרוץ בו (כל עוד אני הולכת המון ברגל בנוסף לחוגים, אין לי צורך בזה). מה שלא צפיתי היה שהשיעור יהיה מפוצץ בילדים קטנים, ורק עוד קצת מבוגרים חוץ ממני (שגם הם היו צעירים ממני, אני די בטוחה). אבל האמת שהם התנהגו יפה והיו חמודים, בסך הכל זה היה די משעשע.

ביום שלישי היה לנו ערב סרט מטעם אגודת הסטודנטים. הקרינו לנו את הסרט L'Auberge Espagnole שמספר על סטודנט שנוסע במסגרת ארסמוס לחילופי סטודנטים בברצלונה. הסרט היה נחמד, הכניסה הייתה בחינם, שתיתי שם כוס יין לבן ב-6 LEI לפני הסרט, ופגשתי ודיברתי עם כמה אנשים שאני מכירה. טוב שהחלטתי ללכת, למרות שלמחרת היה לי מבחן בשמונה בבוקר, ושהתארגנתי סופר-מהר בחזרה ממכון הכושר כדי להספיק לאכול ולהגיע בזמן (אני לא מפסיקה לעשות את הטעות הזאת של להגיע בזמן!). מה שכן, נראה לי שבניגוד לסטודנטים אחרים, הסרט פחות עורר בי הזדהות. לא הזדהיתי עם הלכלוך בדירת הסטודנטים, לא עם המסיבות הארוכות והשיכרות ולא עם חיי האהבה המסובכים שלהם. כנראה שאני זקנה מדי, חננה מדי ולא במצב המשפחתי המתאים לסטריאוטיפ של סטודנט בחילופי סטודנטים. ואני לגמרי בסדר עם זה, שלא תבינו לא נכון.

יש כאן תופעה מאוד מוזרה של ציפורים שמתחרפנות מדי אחר צהריים ולמשך דקות ארוכות עפות בהיסטריה וצורחות. הצלחתי לצלם אותן רק כשהן התרחקו, אז אני לא בטוחה שזה מעביר את התופעה כמו שצריך. למעשה, היו לי עוד המון הזדמנויות צילום, אבל התעצלתי להוציא את היד מהחלון בבית המחומם והנעים, אז תסתפקו בזה:

יום אחד היה מזג אוויר

זהו. החורף התחיל. כמובן שזה קרה בתזמון מושלם: חודש וחצי אני נסחבת עם מעיל חם לכל מקום, לפעמים חם מדי. השארתי בארץ את המעיל הקליל שלי, וגם כשאור הגיע לכאן לא חשבתי לבקש ממנו שיביא לי את המעיל, כי עוד שניה חורף. אין טעם. בסוף התייאשתי וקניתי כאן מעיל דומה (בצבע אחר, אני לא פרייארית). ביום שני לבשתי אותו לראשונה. ואז נהיה ממש קר. משמעותית הרבה יותר קר מיום ראשון. מוזר. בימים שני ושלישי היה גם לח. לא גשום מדי, למזלי, אבל טיפות גשם כאילו עמדו באוויר כל הזמן.

כל זה קרה כמובן גם בסנכרון נהדר עם ההתרוצצויות הבירוקרטיות שלי:

ביום שני בבוקר הלכתי לצלם ולהדפיס כל מיני מסמכים, אחר כך הלכתי לבדיקה רפואית במרפאה של האוניברסיטה, ובסוף הלכתי למשרד ביטוח הבריאות הלאומי שם חיכיתי שעה בתור ושילמתי 171 LEI כדי לקבל אישור כשירות רפואי למשרד ההגירה. משם המשכתי ללימודים. בצהריים היה לי חלון מהלימודים, אז החלטתי לנצל אותו כדי ללכת לשלם את האגרות למשרד ההגירה. יש שלושה סוגים של אגרות, ולפי מה שאמרו לנו, את כולן אפשר לשלם בבנק מסוים. בדקתי מראש איפה הסניף הכי קרוב של הבנק הזה ואף אחד מהם לא היה קרוב. אז החלטתי לנסוע לשם במונית, לאכול צהריים שם באיזור ולחזור במונית לפקולטה. ניסיתי לשלם את האגרות בבנק, אבל נתנו לי לשלם שם רק עמלה אחת (על סך 260 LEI), ואת השנייה אמרו לי לשלם במשרד האוצר (השלישית היא עמלת בולים על סך חמישה LEI). מאוכזבת שלא סיימתי את כל מה שצריך כדי לחזור למשרד ההגירה, מכיוון שלא היה לי כבר זמן והייתי עוד צריכה להספיק לאכול ארוחת צהריים, הלכתי לאכול וחזרתי לפקולטה. חזרתי הביתה בערב אחרי עשר שעות מתישות מחוץ לבית. ואז בדקתי באינטרנט וגיליתי שמשרד האוצר נמצא מטר מהבנק.

ביום שלישי אחרי הלימודים לקחתי אוטובוס למשרד האוצר. שילמתי שם את העמלה הגדולה (120 יורו). משם חזרתי לבנק וניסיתי לשלם את העמלה של ה-5 LEI אבל שלחו אותי שוב למשרד האוצר (אני די בטוחה שלא משלמים את זה שם). התייאשתי ונסעתי באוטובוס לכיוון משרד ההגירה. בדרך עצרתי בסניף דואר וקניתי בולים בסך 5 LEI. אחר כך עברתי בחנות צילום וצילמתי את כל הקבלות. חשבתי שאני כזאת מסודרת וכל הכבוד לי (ספוילר: זה עוד לא הסוף של הקבלות).

הגעתי למשרד ההגירה עם כל המסמכים. הייתי כל כך מסודרת והיה לי הכל. כבר ישבתי בחדר הפנימי וחיכיתי שיצלמו אותי. אבל אז הייתה חסרה להם איזו חתימה על חוזה השכירות, אז העובד של משרד ההגירה התקשר לאישה שאחראית כאן על הדירה (שאינה בעלת הדירה, בעל הדירה הוא בכלל אירי) והסביר לה שהוא צריך שהיא תחתים את החוזה ותתן לי עותק מעודכן. מזל שהוא היה נחמד וידע אנגלית טוב. חזרתי הביתה מיואשת.

בדיעבד, קצת מזל שחזרתי הביתה עם כל המסמכים. כשהגעתי הביתה, אחת מעובדות המשרד ליחסים בינלאומיים של האוניברסיטה שלחה לי מייל וביקשה שאגיע עם הקבלות המקוריות וצילום שלהן עם הצהרה שלי על כך שזהו עותק של המקור שנמסר למשרד ההגירה, כדי לקבל החזר. אם הייתי מוסרת כבר את המסמכים - לא הייתי יכולה לקבל החזר.

היום הלכתי אחרי הלימודים למסור את הקבלות, וגם קיבלתי את חוזה השכירות החתום והמעודכן. בקרוב אלך למשרד ההגירה והיום אני אופטימית יותר ומאמינה שאוכל לנצח את הבירוקרטיה ולהשאיר את כל זה מאחוריי. עד הדבר הבא.

בסה"כ שילמתי אגרות על סך 970 LEI בימים האחרונים. לא כולל את המחיר של הנסיעות כדי לשלם אותן. אני אמורה לקבל עליהן החזר, אבל זה יקרה רק אחרי שאזמין כרטיסי טיסה חזרה לארץ ואשיג מסמך באנגלית מהבנק שמאשר את רכישות הכרטיסים. חוץ מזה, הגיעו לי גם חשבונות הביתה (140 LEI), וגם שילמתי מיסי ועד בית (65 LEI), אז עוד קצת כסף הלך. מזל שמשלמים לי הון ביחס למחייה כאן, אחרת כבר הייתי מרוששת.

להנאתכם, כתבתי פואמה קצרה בנושא מזג האוויר:

אם ימשיך לרדת גשם, הקיצור הולך להיהרס.
אם ימשיך לרדת גשם, הקיצור הולך להיהרס.
אם הקיצור נהרס, אין לי מאיפה ללכת.

מישהו יכול לנחש על מה הפואמה מבוססת? התשובה מופיעה בתחתית הרשומה. בכל מקרה, מדובר על הקיצור באורך כ- 30-40 מטר בעלייה תלולה והררית שאני עולה בו בכל פעם שאני יוצאת מהבית ברגל. יש לי יחסים אמביוולנטיים אתו. מצד אחד, הוא קצר יחסית ואחריו יש רחוב נורמלי להליכה, והוא מקצר את הדרך לכביש הראשי בשתי דקות בערך, אבל הדרך השנייה היא בכביש מתפתל, בעלייה גם היא, כשמכוניות חוסמות את המדרכות משני הצדדים. אני כמעט ולא הולכת בה. מצד שני, מדובר בעלייה ממש תלולה. אבנים וכאלה. שרירי הרגליים שלי גמורים כל הזמן. כשיורד גשם זה הופך לאתגר כפול כי צריך גם להיזהר לא להחליק. הקיצור הזה הוא גם לא להיט בדרך חזרה, שאז מדובר על ירידה תלולה שצריך לרדת בזהירות. אבל זה הקיצור שלי ואני מקווה שלא ייהרס. אני אוהבת ללכת ברגל.

בינתיים הגשם פסק, אז אני ממשיכה להשתמש בקיצור. למי שעוד לא פתר את החידה בזמן החפירות שלי, התשובה נמצאת כאן.

סנאי!

כרגיל, יש לי דברים מעניינים לספר רק בסוף סוף השבוע. כל השבוע חרשתי כאילו אני סטודנטית לתואר ראשון או משהו כזה. שאני לא אצטייר כבליינית חלילה.

יש כאן החודש אירועים במסגרת Unifest, פסטיבל לאומי של האוניברסיטאות. זה התחיל במצעד מוזר (יצאתי מהבית איזה בוקר השבוע וראיתי מלא סטודנטים צועדים, יחסית בשקט, וקצת משטרה מסביב) וזיקוקים שהצלחתי איכשהו לפספס (זה היה באמצע השבוע, בזמן החרישה שלי). בחמישי בערב, התקיים במסגרת היוניפסט, פסטיבל הגיטרה. הייתה הופעה של גיטריסט בשם ניקו פאטוי והלהקה שלו Platonic. לא ממש הצלחתי להבין מה סדר הגודל של הלהקה הזו כאן (וההסבר בהמשך), אבל צפיתי בכמה סרטונים ביו-טיוב וזה נשמע לי נחמד. אני אוהבת הופעות, אני אוהבת גיטרה - למה שלא אלך.

באתר היה כתוב שההופעה מתחילה ב- 19:30. בפייסבוק היה כתוב 20:00. היה ברור לי שהמופע בטח יתאחר קצת, כי כל פעילות כאן מתחילה לכל הפחות ברבע שעה איחור (וזה כולל הרצאות באוניברסיטה, שיעורים במכון כושר - הכל). לא ידעתי אם אוכל להיכנס אחרי הזמן, והשיעור שלי במכון הכושר נגמר ב- 18:50. לא הייתי מוכנה לוותר על השיעור, כי יש לי כרטיסיה מוגבלת בזמן ומתוכננת בדיוק למס' השיעורים שהתכוונתי ללכת אליהם. בישראל אין לי יותר מדי בעיה ללכת מדי פעם למקומות מיוזעת ישר מהמכון, אם אין ברירה, אבל כאן זה מסכן אותי בדלקת ריאות. חשבתי להתקלח במכון, התלבטתי אם לחזור הביתה, אם ללכת ברגל להופעה או במונית. אחרי הרבה מחשבה לקחתי מונית בחזרה מהמכון, התקלחתי במהירות האור, אספתי מהמטבח את הסנדוויץ' שהכנתי לי מראש לארוחת ערב, לקחתי את אותה המונית (במקרה) להופעה והגעתי לשם ב- 19:40. כמובן שההופעה התחילה ב- 20:30. לפחות בזמן ההמתנה הייתה הופעה של כמה גיטריסטים צעירים. אחד מהם היה ממש צעיר (אולי בן 12) וממש מוצלח, אולי אפילו מוצלח יותר מההופעה ה"אמיתית" שהייתה בהמשך הערב. הוא ניגן קטע קלאסי של יוהאן פכלבל שנקרא "קאנון ברה מז'ור" (לקח לי שעה לגלות את שם היצירה!). כאן מובאת הגרסה המקורית וכאן מובאת גרסת רוק (לא של הגיטריסט מההופעה).

אחר כך עלו לבמה ניקו והפלאטוניק. הסיבה שאמרתי שלא כל כך הצלחתי להבין מה סדר הגודל של הלהקה הזו פה, היא שמצד אחד - מהפרסום של האירוע ומהאתר שלהם היה נראה לי שהם להקה מפורסמת. מה גם שכשנכנסתי להופעה שאלתי את אחד מהעובדים של המקום אם זאת ההופעה, ואחר כך הוא בא לשאול אותי אם נהניתי מההופעה. אמרתי לו שכן ושזאת הפעם הראשונה שאני שומעת אותם, והוא התפלא. מצד שני, לא היו כל כך הרבה אנשים בקהל. הם היו ישובים ולא הראו התלהבות יתר. אף אחד לא צילם בטלפון. מצד שני, נראה לי שזה עניין של מנטליות כאן, וגם לזה הסבר בהמשך. בכל מקרה, ההופעה הייתה לא רעה. רוב הקטעים היו אינסטרומנטליים והיו שני שירים באנגלית. האורך הממוצע של הקטעים היה שמונה וחצי דקות (כן, תזמנתי).

בשישי בבוקר, מיד אחרי הלימודים, ב- 10:00, הייתה לי פגישה חודשית של ארסמוס. כבר בתחילת הפגישה ניגשה אליי האחראית עלינו מטעם התוכנית והגישה לי דף עם רשימת מסמכים שלי שחסרים להם (מסמכים שכמובן שלחתי בעבר במייל או במערכת הממוחשבת, אבל כאן הכל ידני). אני שונאת בירוקרטיה ושונאת לדחות דברים כאלה, כך שכבר בסוף הפגישה הלכתי לחנות צילום קרובה, צילמתי כל מיני מסמכים שהיו לי בתיק (אני כבר חודש וחצי מסתובבת עם כל המסמכיאדה שלי עליי, מסתבר שלא לשווא), הדפסתי מהמחשב מסמכים שהיו לי בו, שילמתי 1.10 LEI בלבד (כמו שקל ועשר אגורות) עבור אלף מסמכים שהודפסו ומסרתי אותם בחזרה במשרד ליחסים בינלאומיים של האוניברסיטה. עם זאת, כמות הבירוקרטיה שהונחתה עליי רחוקה מלהסתיים בזה.

הנושא העיקרי בפגישה היה אישור השהייה שאנחנו צריכים להשיג ממשרד ההגירה. מסתבר שוויזת הסטודנט שלי היא אמנם בתוקף עד סוף מרץ, אבל רק ל-90 יום בפרק הזמן הזה. אני לתומי חשבתי שהבירוקרטיה נגמרה כבר בגבולות ישראל. כדי להשיג את האישור יש צורך להמציא (תמיד הצחיק אותי הביטוי הזה) כ- 10 מסמכים ולגשת אתם למשרד ההגירה. מכיוון שאני מעל גיל 26 (אני ועוד כמה בודדים מתוך 120 סטודנטים), נוספו לי עוד כמה שלבים שקשורים לאישור רפואי: בדיקה רפואית באוניברסיטה, בקשה לטופס לאישור רפואי במשרד ההגירה, אישור רפואי מהמשרד לביטוח בריאות וחזרה למשרד ההגירה. כל זה בנוסף לכל שאר המסמכים שאני אמורה להשיג ועמלות שצריך לשלם בבנק ספציפי. אני חושבת שזה לא הוגן שרק בגלל שאנחנו זקנים מטרטרים אותנו יותר. אם כבר - זה היה אמור להיות פחות. בכל מקרה, הלכנו, הסטודנט הישראלי השני ואני כבר אחרי הפגישה למשרד ההגירה ועברנו את השלב הראשון. כשחזרתי הביתה, עשיתי לעצמי לו"ז בירוקרטיה מפורט לכל השבוע. אני מקווה שאצליח לסיים את זה השבוע.

בשישי בערב הלכתי לראות את הסרט קארי והיה נחמד. לא מפחיד. לא מהסוג שגורם לך לא להצליח להירדם בלילה, לפחות.

בשבת עשיתי לעצמי יום קניות נחמד. אמנם בזבזתי 400 ש"ח שזה לא מעט, אבל הצלחתי לקנות בסכום הזה: מגפיים, חצאית, שתי חולצות, סוודר, מעיל (מזארה!) ועוד כמה דברים קטנים. בארץ קניתי במחיר הזה בשנה שעברה מגפיים (שלא מספיק טובים בשביל החורף כאן כי יש להם סולייה חלקה ואני עלולה להחליק אתם בשלג).

אה, ובלי קשר לכלום, ראיתי אתמול סנאי בפארק! בהתחלה התלהבתי וניסיתי לצלם, אחר כך ראיתי שהפארק מלא בסנאים. אני מצרפת תמונה לא מוצלחת שלו (זה מה שיש בינתיים). ילדים, אנא עזרו לי למצוא את הסנאי, צבעו יפה את התמונה והשאירו את הסנאי בלבן:

בלילה היה לילה לבן באחד הקניונים, עם הנחות בכל החנויות והופעות. 2013 היא ללא ספק שנת מופעי המחווה (אחרי 2012 שהייתה שנת ההופעות האמיתיות, ובה היינו בהופעות של מוריסי, רד הוט צ'ילי פפרז ומיוז). אני חשבתי שנגמרו מופעי המחווה ל-2013 ברגע שהגעתי לאיאש (בארץ ראינו מופעי מחווה לקווין, ביטלס, סמית'ס ורד הוט צ'ילי פפרז. שכחתי מישהו, אור?). אתמול הוספתי לרשימה עוד שלוש הופעות: מופע מחווה לליידי גאגא, ל-U2 ולאיימי וויינהאוס. צילמתי סרטוני וידאו בכל ההופעות אבל מסתבר שעם איכות המצלמה בטלפון שלי יכולתי באותה המידה לצלם מכסחת דשא תוך כדי ניעור הטלפון ואיכות הסאונד והתמונה היו נשארים פחות או יותר כפי שהם, אז וויתרתי על להעלות אותם. כל האמנים האלה היו אמנים איטלקיים, מה שגרם למבטא קצת מצחיק בשירים. כל המופעים היו נחמדים מאוד, בעיקר המופע של U2, כיוון שאני מכירה ואוהבת את השירים. עם זאת, לכולם הייתה בעיה קלה עם המילים, ושמתי לב לזה במיוחד בהופעה של U2, מכיוון שאני יודעת את רוב המילים. לזמרת במופע של איימי וויינהאוס הייתה בעיית סנכרון קשה עם הנגנים. מעבר לכך, הקהל היה קשה, ומכאן אני מסיקה שזה עניין של מנטליות: האיפוק הזה שזר לי כל כך בתור ישראלית. זה מנומס ונחמד והכל, אבל זה די מייבש אמנים בהופעה חיה. מסכנים. ניסיתי למחוא כפיים יותר מהרגיל אבל אני לא משלה את עצמי שהמחיאות הקטנות שלי נשמעו.

אני עדיין כאן

התחלתי לפשל קצת עם העדכונים כאן. כנראה שזה קשור לעובדה שהלימודים סוף סוף מעסיקים אותי. החומר עצמו לא קשה מדי, אבל בכל אחד מהקורסים יש תרגילי תכנות כל שבוע ובהמשך יהיו גם פרויקטים ומבחנים. אבל אני לא מתלוננת, מעניין לי וזה מעביר לי את הזמן מהר. 

מה שיותר מעניין לספר עליו הוא סופי השבוע כאן. בימי חמישי בלילה יש באופן קבוע מסיבה שמתחילה ב- 23:00. למדתי לאחר למסיבות האלה כי בשעה הראשונה לפחות, אף אחד שאני מכירה לא מגיע. עדיין יוצא לי להגיע לפחות חצי שעה לפני כולם ולהסתובב עם משקה ביד לחפש פרצופים מוכרים. אני גם תמיד פורשת "מוקדם מדי", ואף פעם לא מופיעה בתמונות של המסיבות האלה בפייסבוק (לא שאני רוצה להופיע, אבל אין שום הוכחה שהייתי שם). עכשיו כשאני גם לומדת בימי שישי ב- 08:00, הבילוי הזה יוצא ממש קצר ועדיין אני לא ישנה מספיק. לא נורא.

בחמישי שעבר הייתה מסיבה לכבוד הלאווין. כולם היו מחופשים וזה היה נחמד, לא שונה בהרבה ממסיבת פורים (חוץ מזה שרוב התחפושות היו "מפחידות"). בהתחלה, כאמור, היה קצת משעמם. לא רציתי לשתות משקה חזק כדי לא להיות בהאנג-אובר בבוקר (אני סתם אומרת את זה, בחיים לא היה לי האנג-אובר, אתה יכול להירגע, אבא). הזמנתי בקבוק של הייניקן כי זכרתי ששתיתי את זה במבשלת הייניקן באמסטרדם וזה היה טעים. הפעם זה לא היה טעים. אולי זה קשור לעובדה שזה היה בבקבוק. שתיתי בערך חצי בקבוק תוך כדי שאני אומרת לעצמי "בירה זה טעם נרכש. אולי אני אצליח לרכוש אותו עד סוף הבקבוק הזה" ובסוף התייאשתי והשארתי חצי בקבוק. התנחמתי בכך שחסכתי כמה קלוריות והבקבוק גם היה ממש זול (6 LEI).

שמתי לב שהיה במסיבה איזה דביל אחד שהתחפש להיטלר. זה הרגיז אותי אבל לא חשבתי שאני יכולה או צריכה לעשות משהו בנידון. לא ידעתי איך מתייחסים לנושא הזה כאן ואם גם כאן זה טאבו כמו בארץ. קיוויתי שאולי אני טועה וזה אמור להיות צ'רלי צ'פלין. מאוחר יותר הגיע הסטודנט הישראלי השני מארסמוס וגם הוא ראה אותו. הוא ממש התרגז, ועשה את הדבר הנכון. הוא התעמת אתו וגם הלך לברמן לבקש ממנו שיגיד לבחור הזה להוריד את התחפושת או ללכת. זה באמת עבד, והבחור הזה אפילו ניגש אליו בחזרה ואמר לו "בסדר, אני הולך להוריד את התחפושת". אני הייתי מפחדת להתעמת אתו כי מישהו שמתחפש להיטלר עלול להיות נאצי/חמום מוח וחוץ מזה שאני לא נוטה להתעמת עם אנשים. אבל יכול להיות שהוא היה סתם דביל שלא מבין את המשמעות של התחפושת שלו וסתם חשב שזה מגניב.

ביום שבת החלפתי לראשונה בחיי מנורה בבית. סתם חשבתי שזה מאורע ששווה ציון.

בשבת בערב הלכתי לאירוע בקהילה היהודית (מסיבת ליל כל הקדושים יהודית). לא חשבתי שאהנה כל כך ממפגש כזה, בהתחשב בכך שבטיול רגיל שלנו לחו"ל אנחנו תמיד מנסים שלא לפגוש ישראלים. היה ממש כיף. היו במפגש כמה צעירים מקומיים מהקהילה היהודית של איאש, המון סטודנטים ישראלים לרפואה, ושני הסטודנטים של ארסמוס (שאני אחת מהם). דיברתי עם הרבה אנשים נחמדים, ואפילו קצת רקדתי ריקודי עם שאחת הבחורות המקומיות לימדה אותנו את הצעדים שלהם (לצלילי מוזיקה עברית). זה היה מצחיק, כי זו הייתה חוויה יותר ישראלית מאשר בארץ. כשיצאנו משם ב-23:00, רוב האנשים הלכו לאכול, ואני חזרתי עם שתי בנות לכיוון הבית. דיברנו על זה שזה מאוחר מדי לאוכל ושלא בא לנו ללכת גם לשתות בשעה כזאת במקום מעושן. סוף סוף הרגשתי שאני לא המוזרה היחידה שלא רוצה לחגוג כל הלילה.

ביום ראשון חזרתי מהקניות ונפלתי על נהג מונית שלא ידע איפה הדירה שלי נמצאת (בדרך כלל, אני אומרת את שם הבלוק והנהגים יודעים איפה זה). הוא גם לא דיבר אנגלית, וכך יצא שהדרכתי אותו ברומנית כל הדרך מהקניון לבית. היה נחמד לדעת שאני גם יודעת את הדרך וגם מצליחה להסביר את עצמי ברומנית (אולי בלי יותר מדי מילות יחס ודקדוק תקין - אבל שוב, העיקר שמבינים אותי!).

לסיום, אנקדוטה מעניינת על איאש: היא העיר השנייה בגודלה ברומניה, מונה כ- 300,000 תושבים ושטחה כ-93 קמ"ר. עם זאת, רק לאחרונה, מסעדה אחת בה התחילה להגיש סושי.

רשומה בדיליי

השבוע אור היה כאן ולכן לא הספקתי לפרסם רשומה. הרשומה הזו נכתבה במשך כמה ימים, וחלקה לצערי נמחק משום מה. אני מקווה שאצליח לשחזר הכל.

ביום שישי שעבר היה לי תרגול ממש מעניין ב"תרגום מכונה". כל אחד היה צריך לכתוב תוכנה בסיסית שמתרגמת טקסט משפת מקור כלשהי לשפת יעד. בתור דוגמה, היה נתון לנו קובץ מילון עם אוסף מילים באנגלית והתרגום שלהם לצרפתית, והיינו צריכים לקבל משפט ולתרגם אותו מאנגלית לצרפתית. בשלב הראשון, היינו צריכים לכתוב את התוכנה כך שהתרגום נעשה מילה-מילה. כבר בשלב הזה, למרות שזה היה פרימיטיבי, זה היה מגניב לראות איך האנגלית הופכת לצרפתית (בואו נאמר שבשלב זה, זה היה דומה, ואולי אף מוצלח יותר, מהתרגום של בינג). אני חושבת שלא ציינתי, אבל חלק מהסטודנטים במסלול שלי הם בוגרי תואר ראשון בבלשנות ואין להם רקע במדעי המחשב. אז בזמן התרגול, העבודה שלהם הייתה לכתוב חוקי שכתוב לתרגום שלנו, כדי להתמודד עם כל מיני מורכבויות של התרגום: למשל, סדר שונה של המילים בשפת היעד מאשר בשפת המקור (למשל, בתרגום עברית-אנגלית: "ילדה יפה" לעומת "beautiful girl". זאת הדוגמה שהיא נתנה גם ברומנית בשיעור הראשון), או בחירה של התרגום הנכון במקרה של דו-משמעות, לפי חלק הדיבר של המילה המתורגמת וכו'. את החוקים האלה קיבלנו לאחר מכן במייל מהמרצה ובשלב השני אנחנו צריכים להטמיע אותם לתוכנה שלנו. זה עדיין יהיה מתרגם יחסית פרימיטיבי, אבל אולי זה יעבוד טוב יותר מבינג. בסוף הקורס, אולי אפילו אתקרב לרמה של Google Translate.

טיסת ההמשך של אור (מבוקרשט לאיאש) התעכבה בשלוש וחצי שעות (!). אני שונאת את טארום שלקחו לנו שלוש וחצי שעות מתוך חמישה ימים שלנו ביחד. לפחות קיבלנו שעה בונוס במעבר לשעון החורף (שהתבצע כאן בלילה שבין ה-26 ל-27 לאוקטובר), כך שנישאר מסונכרנים עם ישראל. אבל לטארום אין שום קשר לזה. אני שונאת את טארום. אני מריחה כאן פיצוי כספי.

אז מה הספקנו לעשות בביקור הזה של אור? אכלנו פעמיים במסעדות טובות, כמה ארוחות ביתיות וכמה ארוחות מהירות בחוץ (כולל ארוחת בוקר אחת של בייגל ומשקה יוגורט ב- Petru בדרך לאוניברסיטה. זה בערך האוכל שכל הסטודנטים כאן חיים ממנו). אכלנו שתי עוגות טעימות (מוס גבינה-שוקולד עם פירות, וסוג של נפוליאון עם תפוחים). טיילנו מחוץ לעיר עם חברים (פירוט בהמשך). טיילנו בתוך העיר, בגן הבוטני. למדנו (כן, אור הצטרף אליי ללימודים ואפילו שאל את המרצה שאלות). עשינו קצת קניות. נפגשנו עם חברים. ראינו סרט ("Gravity"). היה כיף, והביקור הבא עוד ארבעה שבועות. יותר מדי זמן לחכות. אני מניחה ומקווה שהפעם אהיה עסוקה יותר, אז אולי הזמן יעבור מהר יותר.

ביום שבת התעוררנו מוקדם מאוד ונסענו לטיול עם החברים המקומיים שלנו. בבוקר כשיצאנו עדיין היה חשוך (בשעון הקיץ השמש זורחת כאן מאוחר, וכבר יצא לי ללכת לאוניברסיטה בזריחה...). בנוסף, היה גם ערפל כבד, אז לא ראינו הרבה בשעה הראשונה של הנסיעה. מאוחר יותר התבהר, ואז נהנינו מנוף כפרי יפה לאורך כל הנסיעה. עברנו בדרך בטארגו פרומוס (התרגום המילולי הוא עיירה יפה, אם אני לא טועה). לאחר שעתיים וחצי בערך, הגענו לפיאטרה ניאמץ. ישבנו שם לשתות קפה ולאחר מכן עלינו ברכבל להר גבוה מאוד משם ראינו תצפית על נוף הררי ואגם יפה מאוד. משם המשכנו לביקאז, שם נסענו עם הרכב ממש בין שני הרים. זה היה יוצא דופן ומעניין, ושם ביקרנו גם באגם האדום, שנקרא כך משום שלפעמים המינרליים הופכים אותו לאדום (הפעם לא). ראינו שם סירות משוטים וברווזים חמודים. בדרך חזרה ראינו עוד כמה קטעי דרך שבבוקר היו לנו מטושטשים מהערפל. היה מאוד יפה ומהנה. סוף סוף יצא לנו קצת לטייל באיזור. תמונות מצורפות:

נוף מפיאטרה ניאמץ

ביקאז

האגם האדום

אור הרגיש מרומה כל הביקור שלו ממזג האוויר הנוח. השם של הבלוג נראה קצת מגוחך עכשיו בהתחשב בכך שהטמפרטורה הייתה קרובה יותר לפלוס עשרים ושש מעלות השבוע. לי לא היו תלונות. היום התחיל שוב להתקרר קצת.

ביום שלישי אור החליט לנצל את המחירים הזולים של רומניה ולהסתפר כאן לפני החזרה לארץ. הלכנו למספרה. הספרית הייתה אישה מבוגרת ומאוד חביבה שכמובן לא דיברה אנגלית. אמרנו לה שאנחנו לא מדברים רומנית טוב (זה אנדר-סטייטמנט). הסברנו לה ברומנית איזו תספורת הוא רוצה (לא קצרה מדי). היא לא התרגשה מזה שאנחנו לא דוברי רומנית והמשיכה לקשקש איתנו ברומנית למשך דקות ארוכות. מדי פעם קלטנו משהו ממה שהיא אמרה (משהו על מישהו שאוכל טוב ועכשיו הוא בסדר, ומשהו על מישהו יפה). למזלנו, אחרי כמה דקות נכנס לקוח נוסף ואז היא עברה לדבר קצת אתו. התספורת יצאה טוב ועלתה רק 15 LEI. אני חושבת שגם בביקור הבא נחזור לשם.

אם אנחנו כבר בענייני סיפורי פער שפות (זה מצחיק ובטח יותר מעניין מפירוט יבש של כל הפעילויות שלנו מהשבוע האחרון), בשני בלילה כשחזרנו מהסרט נכנסנו למונית, ואני אמרתי לנהג את שם הקומפלקס שבו אני גרה, שנייה לפני שדפקתי את הראש בדלת של המונית. התיישבנו ואז הנהג שאל משהו ברומנית. אני הייתי קצת בהלם מהמכה ולא אמרתי כלום, ואור חיכה שנייה ואמר לו ברומנית את שם הרחוב שלנו. ואז הנהג שאל "Did you hurt your head bad?". זה היה מאוד מצחיק בדיעבד, והמסקנה - עדיף לא לנחש מה שאלו אותך אם אתה לא רוצה להישמע כאילו תרגמת את עצמך עם בינג.

שגרה זה לא רע

השבוע הוא שבוע לימודים מלא לשם שינוי. המערכת שלי השתנתה מיומיים מרוכזים בשבוע לארבעה ימים (שלושה קורסים - ארבעה ימים. יעילות זה שם המשחק). עכשיו אני לומדת מהצהריים עד הערב ביום שני, ושלוש פעמים בשבוע בשעות הנוראיות 08:00-10:00 (שלישי, רביעי ושישי). זה קצת לא נוח לקום שלוש פעמים מאוד מוקדם, ובטח שלא ביום שישי, כשבדרך כלל יש ביום חמישי מסיבה בשעה מאוחרת. אבל לפחות אני סוף סוף לומדת, כבר התחלתי להשתעמם. הלימודים עצמם גם די בסיסיים כרגע, כנראה כי זו ההתחלה של החומר. אם זה ימשיך ככה אני אוכל להזמין את הטיסה חזרה לארץ לתאריך שלפני מועדי ב' בלי חשש.

אם יש כאן מישהו מבר-אילן שעדיין קורא אותי (אני יודעת לפחות על שלושה בוגרי בר אילן שקוראים), אני רוצה לומר לכם שבר-אילן היא אוניברסיטה נהדרת, מפותחת וחדשנית. אם אתם חושבים אחרת, נסו לבלות כמה ימים באוניברסיטת אלכסנדרו יואן קוזה ונראה אם תשנו את דעתכם. האוניברסיטה הזאת כזאת עתיקה. הלוחות כאן הם לוחות גיר. אין מקרן בכל כיתה, אלא רק בכיתות ייעודיות לכך (שנקראות "כיתות וידאו"). ה- WiFi באוניברסיטה נועד ליחידי סגולה שיש להם את היכולות להתמודד עם הבירוקרטיה שברישום (כך הבנתי מאחד המרצים, וגם ניסיתי להירשם ועוד לא הצלחתי). במקום זה, יש מעבדות עם מחשבים שמחוברים בכבל רשת (ומותר להוציא את הכבל ולהכניס אותו למחשב הנייד). בכיתה יש במקרה הטוב שקע חשמל אחד (אבל זה בסדר, כי כמעט אף אחד לא מגיע עם מחשב נייד). השירותים כאן נוראיים: אין נייר טואלט, אין סבון, אין נייר לניגוב ידיים ואפילו לא מייבש ידיים, וכמובן שהם גם לא מי-יודע-מה נקיים. היתרון היחיד הוא שלמחלקה למדעי המחשב יש כאן בניין משלה, חבל רק שהוא בן 9 קומות וכדי להשתמש במעלית יש צורך בכרטיס (כנראה מיועדת רק לסגל).

לקראת השגרה החדשה החלטתי על שיעורים קבועים שאלך אליהם במכון הכושר. אני עדיין מתקשה מאוד להישאר כאן לשיעור שני, וכרגע עושה את זה רק פעם בשבוע (מתוך שלוש פעמים שאני הולכת). אני לא יודעת אם השיעורים כאן קשים יותר או שזו ההליכה המרובה שלי כאן (חלקה הגדול בעלייה) ובפרט הליכה של עשרים דקות עד המכון. כנראה שילוב של השניים.

השבוע היה שבוע כל כך שגרתי ורגיל, שמצד אחד זה היה מבורך ומצד שני אין לי שום דבר מעניין לכתוב. מחר אור מגיע לכמה ימים אז הרשומה הבאה תהיה יותר מעניינת. 

יחסים בינלאומיים

בימים האחרונים דיברתי עם כל כך הרבה אנשים מכל כך הרבה מקומות בעולם. ביום רביעי היה לנו מפגש היכרות (אני לא ממש יודעת איך לתרגם Welcome Day) לתכנית של Erasmus. דיברתי עם כל מיני אנשים מכל מיני מקומות. לפני שהמפגש התחיל, הייתה לי שיחה עם סטודנט גיאורגי שלומד כאן תואר ראשון במדעי המחשב. במפגש עצמו, ישבתי ליד סטודנט מאפגניסטן בשם חוסיין. בדקות שלפני המפגש הייתה לי שיחה אתו על כך שיחסים בין-אישיים לא צריכים להיות מושפעים מדת ולאום (זה כל כך ג'ון לנון). מה שהיה מוזר היה שהוא לא הכיר את ישראל, אבל זה כבר סיפור אחר. אחרי הנאומים הפורמליים והמצגות, ערכו לנו מופע ריקודים רומני אותנטי ואחר כך היה כיבוד רומני אותנטי בצורת מאפי שמרים (סליחה, גלי, אבל לא אכלתי מזה...). אני לא יודעת כמה זמן ההתרחשות עוד נמשכה אבל בשלב הזה הלכתי לשיעור זומבה במכון הכושר (כן, גם כאן אני חותכת באמצע מאירועים כדי ללכת למכון הכושר...).

בחמישי בלילה הייתה מסיבה שהנושא שלה היה "הכר את המדינה שלי". התבקשנו להגיע בבגדים מסורתיים של המדינה ממנה אנחנו מגיעים, או לפחות בצבעי הדגל. אני הלכתי בכחול-לבן (לא היה לי רעיון טוב יותר). בכניסה הייתה מישהי ששאלה כל אחד מאיפה הוא, וציירה לו באיפור את דגל המדינה שלו על היד. הסטודנט הישראלי השני השקיע יותר ממני והגיע עם דגלים. הגיאורגיים היו מקושטים במיוחד, בבגדים, באיפור ובדגלים שעטפו אותם. נתקלתי גם בשני איטלקים בתלבושת מסורתית. הייתה גם רומניה אחת שלבשה חולצה דומה לזו של הרקדניות הרומניות מיום רביעי. 

התחברתי במסיבה עם קבוצה של סטודנטים לרפואה: אחד מאירלנד, שניים ממרוקו ואחד ממלזיה (שיש לו כאן חברה ישראלית שלומדת רפואה). אני בטח שוכחת מלא אנשים שדיברתי אתם, אבל באמת שהיה ערב גדוש פעילות (בניגוד ליום המשעמם שהיה לי בבית כל היום). היה כיף. גם המוזיקה הייתה טובה הפעם, ויצא לי גם קצת לרקוד. לפני המסיבה, ביקשו מאיתנו להעלות שירים מהמדינה שלנו לאירוע בפייסבוק. שלחתי שני שירים של להקות ישראליות שמתאימים למסיבה (זה וזה). עד שהלכתי, לא הספקתי לשמוע אותם, אבל כן היה את השיר הזה. יכול להיות ששוב הלכתי מוקדם מדי, אבל השעה כבר הייתה שתיים בלילה והייתי גמורה מעייפות (זקנה, כבר אמרתי?).

אתמול בערב יצאתי שוב לקריוקי. הפעם שרתי את In My Life של הביטלס (לא, הקישור לא מוביל לוידאו שלי!). אמנם שרתי לבד אתמול, אבל הגישה שלי הייתה שגם אם אני גרועה, לא אכפת לי, כי אני לא מכירה אף אחד בבר (חוץ מהאנשים אתם הלכתי). חוץ מזה, אכלתי שם את העוגה השבועית והיא הייתה מצוינת! פרוסה נדיבה של עוגת גבינה אפויה עם בצק פריך, מלית גבינה מתוקה במידה וציפוי של פירות יער ורימונים שנתנו קצת קראנץ'. והיא עלתה רק 10 LEI! יחד עם קפוצ'ינו, יצאתי עם חשבון של 16 LEI בלבד. לא יאומן.

היום בבוקר היה מזג אוויר יפה (לפחות כך נראה מהבית, את הרוח לא ראיתי), אז הלכתי לטייל. הלכתי לגן הבוטני וצילמתי שם הרבה תמונות, שכמה מהן מצורפות כאן:


משם המשכתי לארוחת צהריים בחוץ, ואחר כך חזרתי הביתה. מתוך סקרנות, בדקתי ב- Google Maps כמה הלכתי ברגל ויצא שהלכתי קצת יותר משבעה קילומטרים. וזה לא נדיר בימים האחרונים.

לא סתם אין איזכור ברשומות שלי לשום דבר שקשור ללימודים. אבל ביום שני אני סוף סוף לומדת יום שלם. הגיע הזמן לקצת שגרה.

קצרים

אני מותשת. נראה לי שזה קשור להמון הליכה ברגל, כי חוץ מזה אין לי ממה להיות מותשת. אני ישנה כאן הרבה, אוכלת לא רע, ואין לי כאן שום מאמץ מיוחד (אני אפילו מתאמנת פחות מאשר בארץ). היום רציתי לעשות אחר-צהריים תרבותי לשם שינוי. התכוונתי ללכת לגן הבוטני, אבל אז ראיתי שאמור לרדת גשם אז החלטתי לדחות את זה ליום אחר. במקום זה, החלטתי לנסוע לכיכר שיש בה כמה מוזיאונים. אז הגעתי אליה, אבל היה כבר קצת מאוחר בשביל מוזיאונים. החלטתי להגיע שוב ביום אחר, ובמקום, צילמתי כמה תמונות מבחוץ:

אחר כך הסתובבתי בבזאר שמתקיים כאן כל אוקטובר ומוכרים בו בעיקר בגדי חורף. הצטיידתי בקצת בגדי חורף (צפו לתמונה מצחיקה שלי בכובע בעוד חודש-חודשיים). נהניתי מהריח ומהמראה של כל מיני מאכלים מסורתיים שמוכרים שם - כמובן שלא טעמתי כלום, מטעמי שמירה על המשקל. זאת הסיבה שבחיים לא הייתי יכולה להיות בלוגרית אוכל. היו המון דוכנים של קיורטוש, תירס חם, עוגיות מקושטות עם רויאל אייסינג, שוקולד, קבב רומני וכו'.

So much for אחה"צ תרבותי. איכשהו בסוף הכל מגיע כאן לקניות. לפחות הכל ביחד יצא לי רק 100 LEI. נעשה אחה"צ תרבותי בהזדמנות אחרת. 

חוץ מזה אין לי משהו מעניין לספר, אבל שמתי לב שיש שתי תופעות שלא כתבתי עליהן בבלוג, אז הנה הזדמנות לכתוב עליהן:

• עישון - הם אובססיביים פה עם עישון. נראה כאילו כולם, אבל פשוט כולם מעשנים. כבר יצא לי לשבת בשולחן עם שמונה צעירים, שלפחות אחד מהם סיים לימודי רפואה (אני לא יודעת אם הוא רופא מוסמך), וכולם חוץ ממני עישנו. כשהבעתי פליאה על כך שהם כולם מעשנים, הם הביעו פליאה על כך שאני לא.
  מותר לעשן כאן כמעט בכל מקום, ובכניסה לבתי הקפה ולמסעדות יש שלט שמציין שמותר לעשן. אם הבנתי נכון, השלט מציין שעפ"י חוק משנת 2008 העישון מותר במקום. בהרבה בתי קפה וברים יש סיגריות בתפריט (ואין אוכל בתפריט, כלומר רק שתייה וסיגריות). ברוב המקומות אין מקומות ישיבה נפרדים ללא מעשנים. מצאתי עד כה מסעדה אחת שיש בה מקומות נפרדים, אבל נדמה שאפילו בה ההתרחשות האמיתית קורית באיזור המעשנים: כשיש נגן פסנתר בערב, לדוגמה, הוא נמצא באיזור המעשנים בקומה העליונה. 
  יש מעט מאוד מקומות בהם העישון בכל זאת אסור, למשל בקניון. אבל אפילו במקומות כאלה המעשנים זוכים להרבה יותר כבוד. בקניון יש תא עישון (סיגריוּם/מאיץ סרטן) שנקרא "Smoking Lounge". הוא גדול ומרווח, ויש בו בר שבו ניתן לרכוש סיגריות מסוגים שונים וגם שתייה. 
  בכל פעם שאני יוצאת לבילוי, אני חוזרת מסריחה מעשן ונאלצת לתלות את המעיל שלי על חבל הכביסה ללילה. אפילו התיק שלי מסריח מעשן. שאפתי כאן כל כך הרבה עשן סיגריות, שכבר גיגלתי איך למזער נזקי עישון פאסיבי (וגיליתי שאני כבר מיישמת את כל ההמלצות: אכילה של ירקות ודגנים מלאים, שינה מספקת, ופעילות גופנית).
  
• כלבים - יש כאן המון כלבים משוטטים ברחובות. אני חושבת שאפילו יותר מאשר חתולי רחוב בישראל. יש גם קצת חתולים, אבל יותר כלבים. בהתחלה ראיתי בעיקר כלבים גדולים ופרוותיים (וזה הסתדר לי מבחינת הטמפרטורה בחורף, שרק כלבים פרוותיים שורדים כאן ברחוב), אבל בהמשך נתקלתי בהמון זנים של כלבים בכל מיני גדלים. בדר"כ הכלבים חברותיים ורגועים, ואפילו שאני לא חובבת כלבים גדולה (אני מעדיפה חתולים וציפורים), אני מוצאת כאן הרבה כלבים חמודים. חבל רק שהם אוהבים לנבוח בלילה דווקא כשאני מנסה לישון.
  
  
  

סוף שבוע ארוך

בשישי בערב יצאתי לדייט עם עצמי. במסעדה היה קצת מוזר להיות לבד. בדרך כלל אין לי בעיה לאכול לבד בחוץ, וזה כבר קרה כאן כמה פעמים, אבל זאת הייתה מסעדה עם אווירה קצת יוקרתית, נגן פסנתר, והרבה זוגות, לכן היה קצת מוזר. אבל לא נורא. בסרט, לעומת זאת, היה ממש נחמד. סרט זו בכלל פעילות לא חברתית, לכן אני מאמצת אותה לכל ערב בסוף השבוע שאהיה בו לבד.

בכל מקרה, לכל מי שדואג (כל אחד מסיבותיו), כמעט כל ערב השבוע היה לי משהו, ובדרך כלל עם עוד אנשים. בחמישי הייתי במסיבה. בשישי במסעדה ובסרט. אתמול בערב היה "לילה לבן", שזה קצת פחות מגניב מהלילה הלבן שיש כל שנה בתל אביב (ושאני אף פעם לא הולכת אליו כי תמיד יש לי מבחן למחרת). הלילה הלבן כאן הוא תרבותי יותר. המוזיאונים היו פתוחים גם בלילה והכניסה הייתה חינם. נפגשתי עם קבוצה מאורגנת של סטודנטים מהתכנית לחילופי סטודנטים אליה אני שייכת. היינו בפארק קופו ובמוזיאון מיכאי אמינסקו, משורר רומני. היה נחמד לפגוש עוד סטודנטים, אבל התוכן עצמו היה קצת משעמם. בפארק כבר יצא לי להיות כמה פעמים (זה ממש ליד הבית שלי), המוצגים במוזיאון היו ברומנית, עשו לנו פרזנטציה קצרה באנגלית אבל אני אפילו לא מכירה את המשורר. הייתה גם הצגה קצרה במוזיאון אבל זה כמובן היה ברומנית. איכשהו קרה שנעמדנו לצפות בהצגה ויכולתי לראות תוך כדי את כל הסטודנטים הזרים מתנועעים בחוסר נוחות ומחכים שזה יגמר. כמוני.

משם הקבוצה המשיכה לעוד אתרים, אבל אני קבעתי עם חברה בבית הקפה שבו היא עובדת. התקיים שם ערב מחווה לאבבא (לא הופעה כפי שחשבתי, אלא רק שירים שהתנגנו ברקע). נפגשתי שם עם כמה חברים שלה ושתיתי כוס שמפניה ב- 9 LEI (יהיה קשה להתרגל חזרה למחירים של הארץ). היה ערב נחמד. היום בערב אני הולכת לשם שוב, הפעם כדי לצפות בהצגה שבה החברה היא השחקנית הראשית. זה אמנם יהיה ברומנית, אבל היא כבר סיפרה לנו על מה ההצגה אז אני בטוחה שאהנה בכל זאת.

יש לי קצת פעילות גם בימים ולא רק בלילות. לימודים לא היו השבוע (וגם מחר לא יהיו), אבל ביום שישי יהיו שוב. בינתיים, עבדתי לא מעט על המאמר, התאמנתי קצת, בישלתי כמה דברים אתמול וגם סתם טיילתי בחוץ. טוב, סתם טיילתי זו לא הגדרה מדויקת. בדר"כ יש לטיול מטרה, שהופכת להיות מטרה אחרת. היום קבעתי תור לטיפול פנים (112 LEI בלבד), במכון יופי שנמצא בערך 20 דקות מהבית. יצאתי מהבית שעה וחצי לפני כדי לטייל קצת בחוץ, ואולי לקנות משהו שהייתי צריכה (כמעט כל החנויות פתוחות כאן, למרות שיום ראשון היום). אחרי חצי שעה בערך, הייתי צריכה פיפי. זה נראה לי בזבוז לחזור הביתה, אז החלטתי להמשיך ללכת עד שאמצא שירותים ציבוריים. מצאתי את עצמי בפיאצה אונירי, שנמצאת בערך שלושה ק"מ מהבית. התכוונתי להסתובב ולחזור בשלב הזה (כדי לא לפספס את התור), ולמזלי מצאתי שירותים ציבוריים במעבר התת-קרקעי ליד פיאצה אונירי. אמנם הייתי גמורה מההליכה, אבל לא פספסתי את התור שלי והנוף בדרך היה נחמד.

בדרך עצרו אותי שתי נשים מבוגרות ונראה לי שהן ניסו להחזיר אותי בתשובה (אם יש ביטוי כזה בנצרות). הן לא דיברו אנגלית אבל היה להן ספר כזה שהיה כתוב בו טקסט בכל מיני שפות והן הראו לי את הדף באנגלית (לידו היה דף בעברית). זה היה איזה קשקוש מסיונרי ולא לגמרי הבנתי. הן רצו את מס' הטלפון שלי. כמובן שלא רציתי לתת להן את הטלפון, אבל גם לא רציתי להיות לא נחמדה. הן היו שתי נשים מבוגרות כאלה נחמדות ולא מזיקות. היה לי תירוץ מושלם: אני לא נוצריה, אני יהודיה. אבל הן לא דיברו אנגלית, אז הסתפקתי ב"לא, תודה, להתראות", ברומנית.

הפסטה של סוזן

הימים האחרונים שלי כללו בעיקר עבודה על המאמר בשעות הבוקר, וכל מיני עיסוקים אחרים בשעות הצהריים. ביום רביעי יצאתי לשתות קפה ולהסתובב בקניון עם חברה. אתמול ניסיתי למצוא מספרה כדי לעשות פן (היובש כאן רע מאוד לשיער שלי, שהוא כל הזמן מחושמל-סטטית), אבל הסתבכתי בדרך ואח"כ הגעתי למספרות אחרות שבהן, למרות שהצלחתי להסביר ברומנית מה אני רוצה (ואין פה ממש מילה לפן), זה לא הסתדר מכל מיני סיבות. אז חזרתי מותשת ומאוכזבת הביתה. לפחות הסתובבתי קצת בחוץ ושרפתי איזו קלוריה. 

התחלתי להתרגל כאן למטבח הקטן והכנתי לי השבוע, חוץ מהארוחות הסטנדרטיות, גם ארוחות קצת יותר מעניינות, כמו ממליגה, מרק ירקות או סלמון בסויה ודבש. 

אבל ההיי-לייט התזונתי שלי השבוע (בינתיים!) היה שהצלחתי למצוא טחינה בסופר. קוראים לזה כאן Pasta de Susan, והמשמעות המילולית היא לא "הפסטה של סוזן" (זה לא מפסיק להצחיק אותי) אלא "משחת שומשום". אכלתי ממנה השבוע והיא הייתה טעימה, ועניין אותי לדעת האם זו תוצרת רומניה. אז בדקתי ומסתבר שזו טחינה מיובאת מירדן. הייתי מאוד מרוצה, כי כנראה שהירדנים יודעים להכין טחינה. אבל אז פתאום קלטתי שזו הזדמנות לטעום תוצרת של מדינות אויב וקצת התאכזבתי שהטחינה היא תוצרת של מדינה אתה יש לנו הסכם שלום (אני יודעת שזה משפט מוזר). למחרת פתחתי קופסת שימורים של גרגרי חומוס ואז גיליתי שהיא מיובאת מלבנון. לא הייתה מאושרת ממני באותו הרגע. אכלתי גרגרי חומוס לבנוניים! הנה משהו שלא הייתי יכולה לעשות בארץ.

השבוע נסעתי עם נהג מונית שדיבר אתי באנגלית רוב הנסיעה. עד כה, כל הנסיעות שלי היו שקטות, הנהגים פה לא דברנים, או שלפחות אתי הם לא מדברים כי "Nu vorbesc bine Romaneste" (כן, השתדרגתי ל"אני לא מדברת רומנית טוב"). הוא שאל אותי מאיפה אני, וכשאמרתי לו שאני מישראל, הוא שאל אם אני מדברת ערבית. אמרתי לו שלא, ושאני מדברת עברית, והוא שאל "אז איך זה אצלכם בישראל, חצי מהאנשים מדברים עברית וחצי מדברים ערבית?". זה היה תיאור מעניין של החיים בארץ. לא רציתי לסבך אותו עם הסברים על ערבים אזרחי ישראל ועל הרשות הפלסטינית אז רק אמרתי לו שכן, בערך, ושבישראל חיים שני עמים. חבל שבמציאות הדברים לא פשוטים כפי שהצגתי אותם.

ביום רביעי בערב הייתי בשיעור זומבה. אמנם לא הכרתי אף ריקוד, אבל התנועות היו מוכרות והצלחתי לעקוב אחרי המדריך לא רע. זה מפליא אותי כל פעם מחדש איך שהספורט הוא אוניברסלי. ממש נהניתי. אני חייבת לציין שבניגוד לארץ, כאן היה מדריך גבר וגם היו כמה מתאמנים גברים. אני לא יודעת אם אפשר להכליל, אבל נראה לי שבהרבה מקומות זה ככה, ורק בישראל גברים חושבים שזה לא גברי לרקוד. מוזר. אחרי השיעור הזה נשארתי לעוד שיעור, סוג של עיצוב דינאמי, מאוד אירובי. הייתי גמורה אבל נהניתי.

אתמול בלילה הייתי במסיבה של הסטודנטים הזרים. כבר ממש רציתי לצאת קצת ולפגוש אנשים. בראש התנגן לי: "Take me out tonight where there's music and there's people and they're young and alive" (אם אתם רוצים שגם לכם יתנגן). אז האנשים היו נחמדים, המוזיקה הייתה גרועה והאלכוהול שדגמתי היה 50/50 (מוחיטו טעים וסנגריה לא טעימה). חזרתי הביתה עייפה ומעושנת (אלא מה? בכל מקום כאן מעשנים) בשתיים ומשהו בלילה. נסעתי לכאן זקנה באופי ובסוף אני עוד אחזור צעירה יותר ממה שנסעתי.

מה לגבי היום בערב? אני מתכוונת ללכת למסעדה ואחר כך לסרט. מכיוון שאור ואני רחוקים מרחק יבשת זה מזו, קבענו לראות סרט בקולנוע ביחד. הוא בישראל ואני ברומניה. אז היום בערב אור ואני הולכים לאותו הסרט. בנפרד. ואולי מחר נעשה את אותו הדבר עם סרט בבית.