הפסטה של סוזן

הימים האחרונים שלי כללו בעיקר עבודה על המאמר בשעות הבוקר, וכל מיני עיסוקים אחרים בשעות הצהריים. ביום רביעי יצאתי לשתות קפה ולהסתובב בקניון עם חברה. אתמול ניסיתי למצוא מספרה כדי לעשות פן (היובש כאן רע מאוד לשיער שלי, שהוא כל הזמן מחושמל-סטטית), אבל הסתבכתי בדרך ואח"כ הגעתי למספרות אחרות שבהן, למרות שהצלחתי להסביר ברומנית מה אני רוצה (ואין פה ממש מילה לפן), זה לא הסתדר מכל מיני סיבות. אז חזרתי מותשת ומאוכזבת הביתה. לפחות הסתובבתי קצת בחוץ ושרפתי איזו קלוריה. 

התחלתי להתרגל כאן למטבח הקטן והכנתי לי השבוע, חוץ מהארוחות הסטנדרטיות, גם ארוחות קצת יותר מעניינות, כמו ממליגה, מרק ירקות או סלמון בסויה ודבש. 

אבל ההיי-לייט התזונתי שלי השבוע (בינתיים!) היה שהצלחתי למצוא טחינה בסופר. קוראים לזה כאן Pasta de Susan, והמשמעות המילולית היא לא "הפסטה של סוזן" (זה לא מפסיק להצחיק אותי) אלא "משחת שומשום". אכלתי ממנה השבוע והיא הייתה טעימה, ועניין אותי לדעת האם זו תוצרת רומניה. אז בדקתי ומסתבר שזו טחינה מיובאת מירדן. הייתי מאוד מרוצה, כי כנראה שהירדנים יודעים להכין טחינה. אבל אז פתאום קלטתי שזו הזדמנות לטעום תוצרת של מדינות אויב וקצת התאכזבתי שהטחינה היא תוצרת של מדינה אתה יש לנו הסכם שלום (אני יודעת שזה משפט מוזר). למחרת פתחתי קופסת שימורים של גרגרי חומוס ואז גיליתי שהיא מיובאת מלבנון. לא הייתה מאושרת ממני באותו הרגע. אכלתי גרגרי חומוס לבנוניים! הנה משהו שלא הייתי יכולה לעשות בארץ.

השבוע נסעתי עם נהג מונית שדיבר אתי באנגלית רוב הנסיעה. עד כה, כל הנסיעות שלי היו שקטות, הנהגים פה לא דברנים, או שלפחות אתי הם לא מדברים כי "Nu vorbesc bine Romaneste" (כן, השתדרגתי ל"אני לא מדברת רומנית טוב"). הוא שאל אותי מאיפה אני, וכשאמרתי לו שאני מישראל, הוא שאל אם אני מדברת ערבית. אמרתי לו שלא, ושאני מדברת עברית, והוא שאל "אז איך זה אצלכם בישראל, חצי מהאנשים מדברים עברית וחצי מדברים ערבית?". זה היה תיאור מעניין של החיים בארץ. לא רציתי לסבך אותו עם הסברים על ערבים אזרחי ישראל ועל הרשות הפלסטינית אז רק אמרתי לו שכן, בערך, ושבישראל חיים שני עמים. חבל שבמציאות הדברים לא פשוטים כפי שהצגתי אותם.

ביום רביעי בערב הייתי בשיעור זומבה. אמנם לא הכרתי אף ריקוד, אבל התנועות היו מוכרות והצלחתי לעקוב אחרי המדריך לא רע. זה מפליא אותי כל פעם מחדש איך שהספורט הוא אוניברסלי. ממש נהניתי. אני חייבת לציין שבניגוד לארץ, כאן היה מדריך גבר וגם היו כמה מתאמנים גברים. אני לא יודעת אם אפשר להכליל, אבל נראה לי שבהרבה מקומות זה ככה, ורק בישראל גברים חושבים שזה לא גברי לרקוד. מוזר. אחרי השיעור הזה נשארתי לעוד שיעור, סוג של עיצוב דינאמי, מאוד אירובי. הייתי גמורה אבל נהניתי.

אתמול בלילה הייתי במסיבה של הסטודנטים הזרים. כבר ממש רציתי לצאת קצת ולפגוש אנשים. בראש התנגן לי: "Take me out tonight where there's music and there's people and they're young and alive" (אם אתם רוצים שגם לכם יתנגן). אז האנשים היו נחמדים, המוזיקה הייתה גרועה והאלכוהול שדגמתי היה 50/50 (מוחיטו טעים וסנגריה לא טעימה). חזרתי הביתה עייפה ומעושנת (אלא מה? בכל מקום כאן מעשנים) בשתיים ומשהו בלילה. נסעתי לכאן זקנה באופי ובסוף אני עוד אחזור צעירה יותר ממה שנסעתי.

מה לגבי היום בערב? אני מתכוונת ללכת למסעדה ואחר כך לסרט. מכיוון שאור ואני רחוקים מרחק יבשת זה מזו, קבענו לראות סרט בקולנוע ביחד. הוא בישראל ואני ברומניה. אז היום בערב אור ואני הולכים לאותו הסרט. בנפרד. ואולי מחר נעשה את אותו הדבר עם סרט בבית.