רשומה בדיליי

השבוע אור היה כאן ולכן לא הספקתי לפרסם רשומה. הרשומה הזו נכתבה במשך כמה ימים, וחלקה לצערי נמחק משום מה. אני מקווה שאצליח לשחזר הכל.

ביום שישי שעבר היה לי תרגול ממש מעניין ב"תרגום מכונה". כל אחד היה צריך לכתוב תוכנה בסיסית שמתרגמת טקסט משפת מקור כלשהי לשפת יעד. בתור דוגמה, היה נתון לנו קובץ מילון עם אוסף מילים באנגלית והתרגום שלהם לצרפתית, והיינו צריכים לקבל משפט ולתרגם אותו מאנגלית לצרפתית. בשלב הראשון, היינו צריכים לכתוב את התוכנה כך שהתרגום נעשה מילה-מילה. כבר בשלב הזה, למרות שזה היה פרימיטיבי, זה היה מגניב לראות איך האנגלית הופכת לצרפתית (בואו נאמר שבשלב זה, זה היה דומה, ואולי אף מוצלח יותר, מהתרגום של בינג). אני חושבת שלא ציינתי, אבל חלק מהסטודנטים במסלול שלי הם בוגרי תואר ראשון בבלשנות ואין להם רקע במדעי המחשב. אז בזמן התרגול, העבודה שלהם הייתה לכתוב חוקי שכתוב לתרגום שלנו, כדי להתמודד עם כל מיני מורכבויות של התרגום: למשל, סדר שונה של המילים בשפת היעד מאשר בשפת המקור (למשל, בתרגום עברית-אנגלית: "ילדה יפה" לעומת "beautiful girl". זאת הדוגמה שהיא נתנה גם ברומנית בשיעור הראשון), או בחירה של התרגום הנכון במקרה של דו-משמעות, לפי חלק הדיבר של המילה המתורגמת וכו'. את החוקים האלה קיבלנו לאחר מכן במייל מהמרצה ובשלב השני אנחנו צריכים להטמיע אותם לתוכנה שלנו. זה עדיין יהיה מתרגם יחסית פרימיטיבי, אבל אולי זה יעבוד טוב יותר מבינג. בסוף הקורס, אולי אפילו אתקרב לרמה של Google Translate.

טיסת ההמשך של אור (מבוקרשט לאיאש) התעכבה בשלוש וחצי שעות (!). אני שונאת את טארום שלקחו לנו שלוש וחצי שעות מתוך חמישה ימים שלנו ביחד. לפחות קיבלנו שעה בונוס במעבר לשעון החורף (שהתבצע כאן בלילה שבין ה-26 ל-27 לאוקטובר), כך שנישאר מסונכרנים עם ישראל. אבל לטארום אין שום קשר לזה. אני שונאת את טארום. אני מריחה כאן פיצוי כספי.

אז מה הספקנו לעשות בביקור הזה של אור? אכלנו פעמיים במסעדות טובות, כמה ארוחות ביתיות וכמה ארוחות מהירות בחוץ (כולל ארוחת בוקר אחת של בייגל ומשקה יוגורט ב- Petru בדרך לאוניברסיטה. זה בערך האוכל שכל הסטודנטים כאן חיים ממנו). אכלנו שתי עוגות טעימות (מוס גבינה-שוקולד עם פירות, וסוג של נפוליאון עם תפוחים). טיילנו מחוץ לעיר עם חברים (פירוט בהמשך). טיילנו בתוך העיר, בגן הבוטני. למדנו (כן, אור הצטרף אליי ללימודים ואפילו שאל את המרצה שאלות). עשינו קצת קניות. נפגשנו עם חברים. ראינו סרט ("Gravity"). היה כיף, והביקור הבא עוד ארבעה שבועות. יותר מדי זמן לחכות. אני מניחה ומקווה שהפעם אהיה עסוקה יותר, אז אולי הזמן יעבור מהר יותר.

ביום שבת התעוררנו מוקדם מאוד ונסענו לטיול עם החברים המקומיים שלנו. בבוקר כשיצאנו עדיין היה חשוך (בשעון הקיץ השמש זורחת כאן מאוחר, וכבר יצא לי ללכת לאוניברסיטה בזריחה...). בנוסף, היה גם ערפל כבד, אז לא ראינו הרבה בשעה הראשונה של הנסיעה. מאוחר יותר התבהר, ואז נהנינו מנוף כפרי יפה לאורך כל הנסיעה. עברנו בדרך בטארגו פרומוס (התרגום המילולי הוא עיירה יפה, אם אני לא טועה). לאחר שעתיים וחצי בערך, הגענו לפיאטרה ניאמץ. ישבנו שם לשתות קפה ולאחר מכן עלינו ברכבל להר גבוה מאוד משם ראינו תצפית על נוף הררי ואגם יפה מאוד. משם המשכנו לביקאז, שם נסענו עם הרכב ממש בין שני הרים. זה היה יוצא דופן ומעניין, ושם ביקרנו גם באגם האדום, שנקרא כך משום שלפעמים המינרליים הופכים אותו לאדום (הפעם לא). ראינו שם סירות משוטים וברווזים חמודים. בדרך חזרה ראינו עוד כמה קטעי דרך שבבוקר היו לנו מטושטשים מהערפל. היה מאוד יפה ומהנה. סוף סוף יצא לנו קצת לטייל באיזור. תמונות מצורפות:

נוף מפיאטרה ניאמץ

ביקאז

האגם האדום

אור הרגיש מרומה כל הביקור שלו ממזג האוויר הנוח. השם של הבלוג נראה קצת מגוחך עכשיו בהתחשב בכך שהטמפרטורה הייתה קרובה יותר לפלוס עשרים ושש מעלות השבוע. לי לא היו תלונות. היום התחיל שוב להתקרר קצת.

ביום שלישי אור החליט לנצל את המחירים הזולים של רומניה ולהסתפר כאן לפני החזרה לארץ. הלכנו למספרה. הספרית הייתה אישה מבוגרת ומאוד חביבה שכמובן לא דיברה אנגלית. אמרנו לה שאנחנו לא מדברים רומנית טוב (זה אנדר-סטייטמנט). הסברנו לה ברומנית איזו תספורת הוא רוצה (לא קצרה מדי). היא לא התרגשה מזה שאנחנו לא דוברי רומנית והמשיכה לקשקש איתנו ברומנית למשך דקות ארוכות. מדי פעם קלטנו משהו ממה שהיא אמרה (משהו על מישהו שאוכל טוב ועכשיו הוא בסדר, ומשהו על מישהו יפה). למזלנו, אחרי כמה דקות נכנס לקוח נוסף ואז היא עברה לדבר קצת אתו. התספורת יצאה טוב ועלתה רק 15 LEI. אני חושבת שגם בביקור הבא נחזור לשם.

אם אנחנו כבר בענייני סיפורי פער שפות (זה מצחיק ובטח יותר מעניין מפירוט יבש של כל הפעילויות שלנו מהשבוע האחרון), בשני בלילה כשחזרנו מהסרט נכנסנו למונית, ואני אמרתי לנהג את שם הקומפלקס שבו אני גרה, שנייה לפני שדפקתי את הראש בדלת של המונית. התיישבנו ואז הנהג שאל משהו ברומנית. אני הייתי קצת בהלם מהמכה ולא אמרתי כלום, ואור חיכה שנייה ואמר לו ברומנית את שם הרחוב שלנו. ואז הנהג שאל "Did you hurt your head bad?". זה היה מאוד מצחיק בדיעבד, והמסקנה - עדיף לא לנחש מה שאלו אותך אם אתה לא רוצה להישמע כאילו תרגמת את עצמך עם בינג.

שגרה זה לא רע

השבוע הוא שבוע לימודים מלא לשם שינוי. המערכת שלי השתנתה מיומיים מרוכזים בשבוע לארבעה ימים (שלושה קורסים - ארבעה ימים. יעילות זה שם המשחק). עכשיו אני לומדת מהצהריים עד הערב ביום שני, ושלוש פעמים בשבוע בשעות הנוראיות 08:00-10:00 (שלישי, רביעי ושישי). זה קצת לא נוח לקום שלוש פעמים מאוד מוקדם, ובטח שלא ביום שישי, כשבדרך כלל יש ביום חמישי מסיבה בשעה מאוחרת. אבל לפחות אני סוף סוף לומדת, כבר התחלתי להשתעמם. הלימודים עצמם גם די בסיסיים כרגע, כנראה כי זו ההתחלה של החומר. אם זה ימשיך ככה אני אוכל להזמין את הטיסה חזרה לארץ לתאריך שלפני מועדי ב' בלי חשש.

אם יש כאן מישהו מבר-אילן שעדיין קורא אותי (אני יודעת לפחות על שלושה בוגרי בר אילן שקוראים), אני רוצה לומר לכם שבר-אילן היא אוניברסיטה נהדרת, מפותחת וחדשנית. אם אתם חושבים אחרת, נסו לבלות כמה ימים באוניברסיטת אלכסנדרו יואן קוזה ונראה אם תשנו את דעתכם. האוניברסיטה הזאת כזאת עתיקה. הלוחות כאן הם לוחות גיר. אין מקרן בכל כיתה, אלא רק בכיתות ייעודיות לכך (שנקראות "כיתות וידאו"). ה- WiFi באוניברסיטה נועד ליחידי סגולה שיש להם את היכולות להתמודד עם הבירוקרטיה שברישום (כך הבנתי מאחד המרצים, וגם ניסיתי להירשם ועוד לא הצלחתי). במקום זה, יש מעבדות עם מחשבים שמחוברים בכבל רשת (ומותר להוציא את הכבל ולהכניס אותו למחשב הנייד). בכיתה יש במקרה הטוב שקע חשמל אחד (אבל זה בסדר, כי כמעט אף אחד לא מגיע עם מחשב נייד). השירותים כאן נוראיים: אין נייר טואלט, אין סבון, אין נייר לניגוב ידיים ואפילו לא מייבש ידיים, וכמובן שהם גם לא מי-יודע-מה נקיים. היתרון היחיד הוא שלמחלקה למדעי המחשב יש כאן בניין משלה, חבל רק שהוא בן 9 קומות וכדי להשתמש במעלית יש צורך בכרטיס (כנראה מיועדת רק לסגל).

לקראת השגרה החדשה החלטתי על שיעורים קבועים שאלך אליהם במכון הכושר. אני עדיין מתקשה מאוד להישאר כאן לשיעור שני, וכרגע עושה את זה רק פעם בשבוע (מתוך שלוש פעמים שאני הולכת). אני לא יודעת אם השיעורים כאן קשים יותר או שזו ההליכה המרובה שלי כאן (חלקה הגדול בעלייה) ובפרט הליכה של עשרים דקות עד המכון. כנראה שילוב של השניים.

השבוע היה שבוע כל כך שגרתי ורגיל, שמצד אחד זה היה מבורך ומצד שני אין לי שום דבר מעניין לכתוב. מחר אור מגיע לכמה ימים אז הרשומה הבאה תהיה יותר מעניינת. 

יחסים בינלאומיים

בימים האחרונים דיברתי עם כל כך הרבה אנשים מכל כך הרבה מקומות בעולם. ביום רביעי היה לנו מפגש היכרות (אני לא ממש יודעת איך לתרגם Welcome Day) לתכנית של Erasmus. דיברתי עם כל מיני אנשים מכל מיני מקומות. לפני שהמפגש התחיל, הייתה לי שיחה עם סטודנט גיאורגי שלומד כאן תואר ראשון במדעי המחשב. במפגש עצמו, ישבתי ליד סטודנט מאפגניסטן בשם חוסיין. בדקות שלפני המפגש הייתה לי שיחה אתו על כך שיחסים בין-אישיים לא צריכים להיות מושפעים מדת ולאום (זה כל כך ג'ון לנון). מה שהיה מוזר היה שהוא לא הכיר את ישראל, אבל זה כבר סיפור אחר. אחרי הנאומים הפורמליים והמצגות, ערכו לנו מופע ריקודים רומני אותנטי ואחר כך היה כיבוד רומני אותנטי בצורת מאפי שמרים (סליחה, גלי, אבל לא אכלתי מזה...). אני לא יודעת כמה זמן ההתרחשות עוד נמשכה אבל בשלב הזה הלכתי לשיעור זומבה במכון הכושר (כן, גם כאן אני חותכת באמצע מאירועים כדי ללכת למכון הכושר...).

בחמישי בלילה הייתה מסיבה שהנושא שלה היה "הכר את המדינה שלי". התבקשנו להגיע בבגדים מסורתיים של המדינה ממנה אנחנו מגיעים, או לפחות בצבעי הדגל. אני הלכתי בכחול-לבן (לא היה לי רעיון טוב יותר). בכניסה הייתה מישהי ששאלה כל אחד מאיפה הוא, וציירה לו באיפור את דגל המדינה שלו על היד. הסטודנט הישראלי השני השקיע יותר ממני והגיע עם דגלים. הגיאורגיים היו מקושטים במיוחד, בבגדים, באיפור ובדגלים שעטפו אותם. נתקלתי גם בשני איטלקים בתלבושת מסורתית. הייתה גם רומניה אחת שלבשה חולצה דומה לזו של הרקדניות הרומניות מיום רביעי. 

התחברתי במסיבה עם קבוצה של סטודנטים לרפואה: אחד מאירלנד, שניים ממרוקו ואחד ממלזיה (שיש לו כאן חברה ישראלית שלומדת רפואה). אני בטח שוכחת מלא אנשים שדיברתי אתם, אבל באמת שהיה ערב גדוש פעילות (בניגוד ליום המשעמם שהיה לי בבית כל היום). היה כיף. גם המוזיקה הייתה טובה הפעם, ויצא לי גם קצת לרקוד. לפני המסיבה, ביקשו מאיתנו להעלות שירים מהמדינה שלנו לאירוע בפייסבוק. שלחתי שני שירים של להקות ישראליות שמתאימים למסיבה (זה וזה). עד שהלכתי, לא הספקתי לשמוע אותם, אבל כן היה את השיר הזה. יכול להיות ששוב הלכתי מוקדם מדי, אבל השעה כבר הייתה שתיים בלילה והייתי גמורה מעייפות (זקנה, כבר אמרתי?).

אתמול בערב יצאתי שוב לקריוקי. הפעם שרתי את In My Life של הביטלס (לא, הקישור לא מוביל לוידאו שלי!). אמנם שרתי לבד אתמול, אבל הגישה שלי הייתה שגם אם אני גרועה, לא אכפת לי, כי אני לא מכירה אף אחד בבר (חוץ מהאנשים אתם הלכתי). חוץ מזה, אכלתי שם את העוגה השבועית והיא הייתה מצוינת! פרוסה נדיבה של עוגת גבינה אפויה עם בצק פריך, מלית גבינה מתוקה במידה וציפוי של פירות יער ורימונים שנתנו קצת קראנץ'. והיא עלתה רק 10 LEI! יחד עם קפוצ'ינו, יצאתי עם חשבון של 16 LEI בלבד. לא יאומן.

היום בבוקר היה מזג אוויר יפה (לפחות כך נראה מהבית, את הרוח לא ראיתי), אז הלכתי לטייל. הלכתי לגן הבוטני וצילמתי שם הרבה תמונות, שכמה מהן מצורפות כאן:


משם המשכתי לארוחת צהריים בחוץ, ואחר כך חזרתי הביתה. מתוך סקרנות, בדקתי ב- Google Maps כמה הלכתי ברגל ויצא שהלכתי קצת יותר משבעה קילומטרים. וזה לא נדיר בימים האחרונים.

לא סתם אין איזכור ברשומות שלי לשום דבר שקשור ללימודים. אבל ביום שני אני סוף סוף לומדת יום שלם. הגיע הזמן לקצת שגרה.

קצרים

אני מותשת. נראה לי שזה קשור להמון הליכה ברגל, כי חוץ מזה אין לי ממה להיות מותשת. אני ישנה כאן הרבה, אוכלת לא רע, ואין לי כאן שום מאמץ מיוחד (אני אפילו מתאמנת פחות מאשר בארץ). היום רציתי לעשות אחר-צהריים תרבותי לשם שינוי. התכוונתי ללכת לגן הבוטני, אבל אז ראיתי שאמור לרדת גשם אז החלטתי לדחות את זה ליום אחר. במקום זה, החלטתי לנסוע לכיכר שיש בה כמה מוזיאונים. אז הגעתי אליה, אבל היה כבר קצת מאוחר בשביל מוזיאונים. החלטתי להגיע שוב ביום אחר, ובמקום, צילמתי כמה תמונות מבחוץ:

אחר כך הסתובבתי בבזאר שמתקיים כאן כל אוקטובר ומוכרים בו בעיקר בגדי חורף. הצטיידתי בקצת בגדי חורף (צפו לתמונה מצחיקה שלי בכובע בעוד חודש-חודשיים). נהניתי מהריח ומהמראה של כל מיני מאכלים מסורתיים שמוכרים שם - כמובן שלא טעמתי כלום, מטעמי שמירה על המשקל. זאת הסיבה שבחיים לא הייתי יכולה להיות בלוגרית אוכל. היו המון דוכנים של קיורטוש, תירס חם, עוגיות מקושטות עם רויאל אייסינג, שוקולד, קבב רומני וכו'.

So much for אחה"צ תרבותי. איכשהו בסוף הכל מגיע כאן לקניות. לפחות הכל ביחד יצא לי רק 100 LEI. נעשה אחה"צ תרבותי בהזדמנות אחרת. 

חוץ מזה אין לי משהו מעניין לספר, אבל שמתי לב שיש שתי תופעות שלא כתבתי עליהן בבלוג, אז הנה הזדמנות לכתוב עליהן:

• עישון - הם אובססיביים פה עם עישון. נראה כאילו כולם, אבל פשוט כולם מעשנים. כבר יצא לי לשבת בשולחן עם שמונה צעירים, שלפחות אחד מהם סיים לימודי רפואה (אני לא יודעת אם הוא רופא מוסמך), וכולם חוץ ממני עישנו. כשהבעתי פליאה על כך שהם כולם מעשנים, הם הביעו פליאה על כך שאני לא.
  מותר לעשן כאן כמעט בכל מקום, ובכניסה לבתי הקפה ולמסעדות יש שלט שמציין שמותר לעשן. אם הבנתי נכון, השלט מציין שעפ"י חוק משנת 2008 העישון מותר במקום. בהרבה בתי קפה וברים יש סיגריות בתפריט (ואין אוכל בתפריט, כלומר רק שתייה וסיגריות). ברוב המקומות אין מקומות ישיבה נפרדים ללא מעשנים. מצאתי עד כה מסעדה אחת שיש בה מקומות נפרדים, אבל נדמה שאפילו בה ההתרחשות האמיתית קורית באיזור המעשנים: כשיש נגן פסנתר בערב, לדוגמה, הוא נמצא באיזור המעשנים בקומה העליונה. 
  יש מעט מאוד מקומות בהם העישון בכל זאת אסור, למשל בקניון. אבל אפילו במקומות כאלה המעשנים זוכים להרבה יותר כבוד. בקניון יש תא עישון (סיגריוּם/מאיץ סרטן) שנקרא "Smoking Lounge". הוא גדול ומרווח, ויש בו בר שבו ניתן לרכוש סיגריות מסוגים שונים וגם שתייה. 
  בכל פעם שאני יוצאת לבילוי, אני חוזרת מסריחה מעשן ונאלצת לתלות את המעיל שלי על חבל הכביסה ללילה. אפילו התיק שלי מסריח מעשן. שאפתי כאן כל כך הרבה עשן סיגריות, שכבר גיגלתי איך למזער נזקי עישון פאסיבי (וגיליתי שאני כבר מיישמת את כל ההמלצות: אכילה של ירקות ודגנים מלאים, שינה מספקת, ופעילות גופנית).
  
• כלבים - יש כאן המון כלבים משוטטים ברחובות. אני חושבת שאפילו יותר מאשר חתולי רחוב בישראל. יש גם קצת חתולים, אבל יותר כלבים. בהתחלה ראיתי בעיקר כלבים גדולים ופרוותיים (וזה הסתדר לי מבחינת הטמפרטורה בחורף, שרק כלבים פרוותיים שורדים כאן ברחוב), אבל בהמשך נתקלתי בהמון זנים של כלבים בכל מיני גדלים. בדר"כ הכלבים חברותיים ורגועים, ואפילו שאני לא חובבת כלבים גדולה (אני מעדיפה חתולים וציפורים), אני מוצאת כאן הרבה כלבים חמודים. חבל רק שהם אוהבים לנבוח בלילה דווקא כשאני מנסה לישון.
  
  
  

סוף שבוע ארוך

בשישי בערב יצאתי לדייט עם עצמי. במסעדה היה קצת מוזר להיות לבד. בדרך כלל אין לי בעיה לאכול לבד בחוץ, וזה כבר קרה כאן כמה פעמים, אבל זאת הייתה מסעדה עם אווירה קצת יוקרתית, נגן פסנתר, והרבה זוגות, לכן היה קצת מוזר. אבל לא נורא. בסרט, לעומת זאת, היה ממש נחמד. סרט זו בכלל פעילות לא חברתית, לכן אני מאמצת אותה לכל ערב בסוף השבוע שאהיה בו לבד.

בכל מקרה, לכל מי שדואג (כל אחד מסיבותיו), כמעט כל ערב השבוע היה לי משהו, ובדרך כלל עם עוד אנשים. בחמישי הייתי במסיבה. בשישי במסעדה ובסרט. אתמול בערב היה "לילה לבן", שזה קצת פחות מגניב מהלילה הלבן שיש כל שנה בתל אביב (ושאני אף פעם לא הולכת אליו כי תמיד יש לי מבחן למחרת). הלילה הלבן כאן הוא תרבותי יותר. המוזיאונים היו פתוחים גם בלילה והכניסה הייתה חינם. נפגשתי עם קבוצה מאורגנת של סטודנטים מהתכנית לחילופי סטודנטים אליה אני שייכת. היינו בפארק קופו ובמוזיאון מיכאי אמינסקו, משורר רומני. היה נחמד לפגוש עוד סטודנטים, אבל התוכן עצמו היה קצת משעמם. בפארק כבר יצא לי להיות כמה פעמים (זה ממש ליד הבית שלי), המוצגים במוזיאון היו ברומנית, עשו לנו פרזנטציה קצרה באנגלית אבל אני אפילו לא מכירה את המשורר. הייתה גם הצגה קצרה במוזיאון אבל זה כמובן היה ברומנית. איכשהו קרה שנעמדנו לצפות בהצגה ויכולתי לראות תוך כדי את כל הסטודנטים הזרים מתנועעים בחוסר נוחות ומחכים שזה יגמר. כמוני.

משם הקבוצה המשיכה לעוד אתרים, אבל אני קבעתי עם חברה בבית הקפה שבו היא עובדת. התקיים שם ערב מחווה לאבבא (לא הופעה כפי שחשבתי, אלא רק שירים שהתנגנו ברקע). נפגשתי שם עם כמה חברים שלה ושתיתי כוס שמפניה ב- 9 LEI (יהיה קשה להתרגל חזרה למחירים של הארץ). היה ערב נחמד. היום בערב אני הולכת לשם שוב, הפעם כדי לצפות בהצגה שבה החברה היא השחקנית הראשית. זה אמנם יהיה ברומנית, אבל היא כבר סיפרה לנו על מה ההצגה אז אני בטוחה שאהנה בכל זאת.

יש לי קצת פעילות גם בימים ולא רק בלילות. לימודים לא היו השבוע (וגם מחר לא יהיו), אבל ביום שישי יהיו שוב. בינתיים, עבדתי לא מעט על המאמר, התאמנתי קצת, בישלתי כמה דברים אתמול וגם סתם טיילתי בחוץ. טוב, סתם טיילתי זו לא הגדרה מדויקת. בדר"כ יש לטיול מטרה, שהופכת להיות מטרה אחרת. היום קבעתי תור לטיפול פנים (112 LEI בלבד), במכון יופי שנמצא בערך 20 דקות מהבית. יצאתי מהבית שעה וחצי לפני כדי לטייל קצת בחוץ, ואולי לקנות משהו שהייתי צריכה (כמעט כל החנויות פתוחות כאן, למרות שיום ראשון היום). אחרי חצי שעה בערך, הייתי צריכה פיפי. זה נראה לי בזבוז לחזור הביתה, אז החלטתי להמשיך ללכת עד שאמצא שירותים ציבוריים. מצאתי את עצמי בפיאצה אונירי, שנמצאת בערך שלושה ק"מ מהבית. התכוונתי להסתובב ולחזור בשלב הזה (כדי לא לפספס את התור), ולמזלי מצאתי שירותים ציבוריים במעבר התת-קרקעי ליד פיאצה אונירי. אמנם הייתי גמורה מההליכה, אבל לא פספסתי את התור שלי והנוף בדרך היה נחמד.

בדרך עצרו אותי שתי נשים מבוגרות ונראה לי שהן ניסו להחזיר אותי בתשובה (אם יש ביטוי כזה בנצרות). הן לא דיברו אנגלית אבל היה להן ספר כזה שהיה כתוב בו טקסט בכל מיני שפות והן הראו לי את הדף באנגלית (לידו היה דף בעברית). זה היה איזה קשקוש מסיונרי ולא לגמרי הבנתי. הן רצו את מס' הטלפון שלי. כמובן שלא רציתי לתת להן את הטלפון, אבל גם לא רציתי להיות לא נחמדה. הן היו שתי נשים מבוגרות כאלה נחמדות ולא מזיקות. היה לי תירוץ מושלם: אני לא נוצריה, אני יהודיה. אבל הן לא דיברו אנגלית, אז הסתפקתי ב"לא, תודה, להתראות", ברומנית.

הפסטה של סוזן

הימים האחרונים שלי כללו בעיקר עבודה על המאמר בשעות הבוקר, וכל מיני עיסוקים אחרים בשעות הצהריים. ביום רביעי יצאתי לשתות קפה ולהסתובב בקניון עם חברה. אתמול ניסיתי למצוא מספרה כדי לעשות פן (היובש כאן רע מאוד לשיער שלי, שהוא כל הזמן מחושמל-סטטית), אבל הסתבכתי בדרך ואח"כ הגעתי למספרות אחרות שבהן, למרות שהצלחתי להסביר ברומנית מה אני רוצה (ואין פה ממש מילה לפן), זה לא הסתדר מכל מיני סיבות. אז חזרתי מותשת ומאוכזבת הביתה. לפחות הסתובבתי קצת בחוץ ושרפתי איזו קלוריה. 

התחלתי להתרגל כאן למטבח הקטן והכנתי לי השבוע, חוץ מהארוחות הסטנדרטיות, גם ארוחות קצת יותר מעניינות, כמו ממליגה, מרק ירקות או סלמון בסויה ודבש. 

אבל ההיי-לייט התזונתי שלי השבוע (בינתיים!) היה שהצלחתי למצוא טחינה בסופר. קוראים לזה כאן Pasta de Susan, והמשמעות המילולית היא לא "הפסטה של סוזן" (זה לא מפסיק להצחיק אותי) אלא "משחת שומשום". אכלתי ממנה השבוע והיא הייתה טעימה, ועניין אותי לדעת האם זו תוצרת רומניה. אז בדקתי ומסתבר שזו טחינה מיובאת מירדן. הייתי מאוד מרוצה, כי כנראה שהירדנים יודעים להכין טחינה. אבל אז פתאום קלטתי שזו הזדמנות לטעום תוצרת של מדינות אויב וקצת התאכזבתי שהטחינה היא תוצרת של מדינה אתה יש לנו הסכם שלום (אני יודעת שזה משפט מוזר). למחרת פתחתי קופסת שימורים של גרגרי חומוס ואז גיליתי שהיא מיובאת מלבנון. לא הייתה מאושרת ממני באותו הרגע. אכלתי גרגרי חומוס לבנוניים! הנה משהו שלא הייתי יכולה לעשות בארץ.

השבוע נסעתי עם נהג מונית שדיבר אתי באנגלית רוב הנסיעה. עד כה, כל הנסיעות שלי היו שקטות, הנהגים פה לא דברנים, או שלפחות אתי הם לא מדברים כי "Nu vorbesc bine Romaneste" (כן, השתדרגתי ל"אני לא מדברת רומנית טוב"). הוא שאל אותי מאיפה אני, וכשאמרתי לו שאני מישראל, הוא שאל אם אני מדברת ערבית. אמרתי לו שלא, ושאני מדברת עברית, והוא שאל "אז איך זה אצלכם בישראל, חצי מהאנשים מדברים עברית וחצי מדברים ערבית?". זה היה תיאור מעניין של החיים בארץ. לא רציתי לסבך אותו עם הסברים על ערבים אזרחי ישראל ועל הרשות הפלסטינית אז רק אמרתי לו שכן, בערך, ושבישראל חיים שני עמים. חבל שבמציאות הדברים לא פשוטים כפי שהצגתי אותם.

ביום רביעי בערב הייתי בשיעור זומבה. אמנם לא הכרתי אף ריקוד, אבל התנועות היו מוכרות והצלחתי לעקוב אחרי המדריך לא רע. זה מפליא אותי כל פעם מחדש איך שהספורט הוא אוניברסלי. ממש נהניתי. אני חייבת לציין שבניגוד לארץ, כאן היה מדריך גבר וגם היו כמה מתאמנים גברים. אני לא יודעת אם אפשר להכליל, אבל נראה לי שבהרבה מקומות זה ככה, ורק בישראל גברים חושבים שזה לא גברי לרקוד. מוזר. אחרי השיעור הזה נשארתי לעוד שיעור, סוג של עיצוב דינאמי, מאוד אירובי. הייתי גמורה אבל נהניתי.

אתמול בלילה הייתי במסיבה של הסטודנטים הזרים. כבר ממש רציתי לצאת קצת ולפגוש אנשים. בראש התנגן לי: "Take me out tonight where there's music and there's people and they're young and alive" (אם אתם רוצים שגם לכם יתנגן). אז האנשים היו נחמדים, המוזיקה הייתה גרועה והאלכוהול שדגמתי היה 50/50 (מוחיטו טעים וסנגריה לא טעימה). חזרתי הביתה עייפה ומעושנת (אלא מה? בכל מקום כאן מעשנים) בשתיים ומשהו בלילה. נסעתי לכאן זקנה באופי ובסוף אני עוד אחזור צעירה יותר ממה שנסעתי.

מה לגבי היום בערב? אני מתכוונת ללכת למסעדה ואחר כך לסרט. מכיוון שאור ואני רחוקים מרחק יבשת זה מזו, קבענו לראות סרט בקולנוע ביחד. הוא בישראל ואני ברומניה. אז היום בערב אור ואני הולכים לאותו הסרט. בנפרד. ואולי מחר נעשה את אותו הדבר עם סרט בבית.

שלישי בצהריים, יום יפה

היו אמורים להיות לי כמה ימים משעממים ונטולי לימודים. למזלי, בינתיים הימים שלי לא משעממים ולא נטולי לימודים. אתמול בבוקר הגעתי לאוניברסיטה לפגישה עם הדיקן שביקש ממני להגיע לדבר אתו ב- 10:00. בדר"כ בימי שני אני אלמד משמונה בבוקר, אבל השבוע, כאמור, התבטלו לי כל השיעורים. בזמן שחיכיתי לו פגשתי את המרצה שלי והיא אמרה לי שהשיעור של 12:00 מתקיים ושהיא נוסעת רק למחרת. כנראה שכשהיא אמרה שאנחנו לא נפגשים כלל השבוע, היא התכוונה לסטודנטים של שנה ב', והקורס של אתמול היה קורס של שנה א'. אני כרגיל עושה בלגן בסדר המומלץ של הקורסים ולוקחת קורסים משתי השנים (ולא לראשונה). בכל מקרה, יצא לי במקרה שלא פספסתי.

לא ממש הייתי בטוחה על מה הוא רוצה לדבר אתי, אבל בפעם האחרונה שדיברנו אמרתי לו שאני לא בטוחה איזה קורסים לקחת, אז חשבתי שזו הזדמנות להגיד לו שאחרי השיעורים של יום שישי החלטתי להירשם לקורסים האלה. אבל אז הוא רצה שנדבר על הנושא שעליו הוא עשה את הדוקטורט, שזה נושא שלמדתי אותו בקורס בתואר הראשון וככל הנראה יהיה קשור לתיזה שלי. לא ממש הבנתי מה יש לי לתרום בנושא, בתור סטודנטית בשבוע הראשון של התואר השני, שכל הידע שלה בתחום לקוח מקורס אחד מהתואר הראשון. אז התברר לי שהוא רוצה שאתחיל לכתוב את התיזה אצלו. כמובן שזה לא רלוונטי בכלל, מהמון סיבות: עצם העובדה שאני כאן לחמישה חודשים בלבד, אני אמורה לכתוב את התיזה שלי בבר-אילן, אין לי מושג במה אתמקד ואני לא יודעת עד כמה בכלל הרעיון אמור להיות שלי, וכמובן שאין לי עדיין שום רעיון או מספיק ידע כדי לחשוב על אחד. בסוף הסכמתי לכתוב לו מאמר על עבודות קודמות שנעשו בתחום - כאן בערך מסתכם כל הידע שלי בתחום עד כה. מזל שיש לי סיכומים שלי משנה שעברה, ואני מקווה שהתרגום לא יהיה יותר מדי מציק.

אחר כך היה לי תרגול בקורס "מורפולוגיה, לקסיקולוגיה ותחביר מהיבט חישובי" (סליחה על התרגום הקלוקל). בניגוד למה שאני מכירה, כאן בזמן התרגול מקבלים את תרגיל הבית ומתחילים לעבוד עליו. כך, אם יש שאלות, אפשר לשאול את המרצה (זה עוד קטע מוזר - לא נתקלתי בקונספט של מתרגל כאן). קיבלנו תרגיל קליל והמרצה נתנה לנו את האפשרות לבחור באיזו שפת תכנות לכתוב אותו. כתבתי אותו ב- #C וזה היה שינוי מרענן. היום בבוקר סיימתי אותו בבית, אבל אני בטח עוד אחזור ואשפץ אותו, כי יש לי זמן.

אחרי שיצאתי מהאוניברסיטה נסעתי במונית לקניון כדי לעשות קניות. היה כבר מאוחר משתכננתי (בגלל השיעור בהפתעה) אז הלכתי לאכול צהריים בקניון. הקניון הזה נקרא Palas Mall והוא קניון ממש מפואר, גם מבפנים וגם מבחוץ. (עדכון 09.10: יש כאן תמונה באדיבות אור מהביקור הקודם שלנו כאן):

אפילו איזור המזון המהיר, איזור שבדר"כ אני לא מתקרבת אליו אפילו, היה מסודר כל כך יפה ומפתה. כמובן שבחרתי בבר סלטים בהרכבה והיה מוצלח וזול.

משם המשכתי לסופר. הסופר נקרא Auchan ואני חייבת להקדיש פסקה (משעממת נוספת) על כמה שאני אוהבת את הסופר הזה. הוא בהחלט שם את "חצי חינם" בכיס הקטן! יש שם כמעט הכל. הוא ענק, הכל מסודר בו יפה, הכל זול (לא יודעת אם יחסית לפה, אבל יחסית לארץ בטוח). אחד הפיצ'רים הנחמדים שלו הוא קנייה של המון מוצרים במשקל. יש שם מקרר ענק מלא בירקות ופירות קפואים שאפשר לקנות במשקל. יש מאפייה שאפשר לקנות בה לחם לפי מספר פרוסות (אבל אני בינתיים עברתי ללחם ארוז, כשגיליתי ש"לחם שיפון" יכול גם להכיל 0.01% קמח שיפון ו- 99.99% קמח לבן בערך...). אפשר לקנות על משקל אגוזים, גרעינים, דגני בוקר, פסטה, דגנים, קטניות, אבקת כביסה ומה לא. חוץ מזה, יש שם דגייה ענקית והמון דגים טריים שבארץ לא קל להשיג. מזל שאין לי כאן אוטו ואני לא יכולה לסחוב הרבה, אחרת בטח הייתי קונה יותר.

בערב הלכתי שוב למכון הכושר. הפעם הסתפקתי בשיעור אחד. זה היה שיעור אירובי מדרגה, והוא היה קשה מבחינת הטכניקה. היה קצת מביך להיות גם זו שלא דוברת רומנית וגם זו שלא קולטת את הצעדים. המדריכה התעקשה להסביר לי. בסוף קלטתי את הצעדים וראיתי גם שמאחוריי הייתה מישהי שהרבה פחות הסתדרה ממני, אז באופן יחסי כנראה שלא הבכתי את עצמי יותר מדי. חשבתי להישאר לשיעור הבא אבל אז לא היה לי כוח מכל היום הארוך הזה (היו עוד כמה סידורים באמצע שלא ציינתי והרבה הליכה ברגל), היו לי עוד דברים לעשות בערב וגם קצת התקמצנתי על הכרטיסיה. אז חזרתי הביתה.

היום יום לא מעניין במיוחד. אחרי שסיימתי את התרגיל עד הצהריים, הייתי צריכה ללכת לבנק. הבנק נמצא ממש ליד הפקולטה, אבל הפעם הייתי צריכה להגיע רק לבנק. קצת התעצלתי ללכת ברגל עשרים וחמש דקות בכל כיוון רק בשביל סידורים בבנק, אבל ממש לא רציתי לקחת מונית ביום כזה יפה ובשעות האור. אז החלטתי שבדרך חזרה מהבנק, אשב בבית קפה לשתות את הקפה של ארבע, ואקח אתי את הלפטופ להתחיל לעבוד על המאמר ולעדכן גם את הבלוג. זה בדיוק מה שעשיתי, וטוב שכך. יש בחוץ שמש שאפשר כמעט לדמיין שאני בארץ (אבל הרבה פחות חם), אפילו הורדתי את המעיל בדרך. שתיתי קפה טעים (עם קצת סירופ שוקולד למעלה, אם לא ביקשתי את זה במפורש אז הקלוריות לא נחשבות, נכון?), עבדתי קצת על המאמר וישבתי לכתוב את הרשומה הזו. עכשיו אני אבקש חשבון ברומנית ואלך הביתה, כדי שלא יחשבו שאני איזו לפטופיסטית.

שביזות יום א'

זה התיאור הכי קרוב למה שהרגשתי החל מאתמול בצהריים. לא במובן הישראלי של המילה: יום ראשון כאן הוא כמובן יום חופשי. חוץ מזה, שלא הייתי מרגישה רע מכך שסוף השבוע נגמר והלימודים ממשיכים, כי זו רק ההתחלה, כי אני חננה שאוהבת ללמוד, וכי התבטלו לי כל השיעורים השבוע (הסבר בהמשך). אבל התחושה שהחלה אתמול לקראת הטיסה של אור חזרה לארץ אתמול בערב, הייתה דומה לתחושה שהייתה לי כשהייתי נפרדת מאור במוצאי שבת שלפני שהייתי חוזרת לקורס הקצינים. הפעם אני סוגרת 21. שלושה שבועות עד הפעם הבאה שאור יחזור.

אחרי הפתיחה המדכאת-משהו, אני יכולה להרגיע ולומר שבסה"כ, הכל בסדר, ולספר קצת על הימים האחרונים.

ביום שישי התחלתי ללמוד. היו לי שתי הרצאות: הראשונה בקורס "שיטות סטטיסטיות בעיבוד שפות טבעיות" והשניה ב"תרגום מכונה". אני עדיין לא רשומה רשמית לאף אחד מהקורסים (אני מקווה שזה יסודר בימים הקרובים), אבל אחרי ההרצאה הראשונה, נראה לי שהקורסים האלה בהחלט מתאימים לי. שלושת הקורסים שאני לוקחת הם עם אותה המרצה. היא ממש חמודה, והתחושה שהייתה לי ביום שישי הייתה יותר של בית-ספר מאשר של אוניברסיטה. ההרצאה הראשונה נפתחה בשאלון היכרות, אחר כך חידה, בסוף קצת ענייני מנהלה ואיזה תרגילון קטן להגשה בעוד שבועיים. בהרצאה השניה היינו צריכים "לתרגם" משפט משפת Centauri לשפת Arcturan (משהו שקשור ל- Star Trek, ואני שמחה שלא הייתי מספיק חננה כדי להכיר!). זה היה סוג של משחק. גם שוחררנו הביתה מוקדם.

אם באיזה שלב פחדתי שהאנגלית שלי לא מספיק טובה בשביל הלימודים, כמעט כל החששות התבדו בשיעור הראשון. הנוהל באוניברסיטה בתואר השני הוא שחומר הלימודים באנגלית, אבל השיעורים מתנהלים ברומנית אלא אם יש סטודנט זר. בתחילת השיעור המרצה אמרה שאנחנו נדבר באנגלית (דיברתי אתה מראש במייל והיא ידעה שאני מגיעה). לחלק מהסטודנטים היה קצת קשה עם האנגלית, אבל אולי זו הייתה גם קצת מבוכה. בשבילי, אנגלית הייתה כמעט כמו שפת-אם אחרי כל הרומנית המגומגמת שלי השבוע.

בשישי בערב הייתה אמורה לסיים ללמוד ב- 20:00, אז קבעתי עם אור שהוא יגיע לאיזור הפקולטה ב- 20:00 ונלך לאכול לא רחוק משם. בסוף סיימתי מוקדם, אז חזרתי הביתה ברגל ומאוחר יותר נסענו ביחד במונית למסעדה. אחרי האוכל נפגשנו עם חברה לקריוקי. היה ממש מגניב, אפילו שרוב האנשים שרו ברומנית. היו המון שירים באנגלית לבחור מהם. החברה שלנו שרה את Back To Black של איימי וויינהאוס, ואנחנו זייפנו את First Of The Gang To Die של מוריסי (ואפילו קיבלנו במתנה שני קינוחים חינם במועדון - שננצל כנראה בביקור הבא של אור, ו-5 LEI למונית שניצלנו בדרך חזרה הביתה).

אתמול התכוונו לבלות את היום באופן רגוע בטיול בפארק ואח"כ להתבטל בבית כמה שעות לפני הנסיעה של אור. אבל אז נשרפה לי מנורה בשירותים ונאלצנו ללכת לקניית מנורות ואור ביצע כמה עבודות גבריות בבית שכללו החלפת מנורות שרופות. סלחו לי על השוביניזם, אבל עם הגובה שלי גם כיסא לא יאפשר לי להחליף לי נורה, ומכיוון שאני לא פולניה, אני לא אשב לבד בחושך.

בכל זאת הספקנו לטייל קצת בפארק, ואני מצרפת (סוף סוף) כמה תמונות שאור צילם. חשבתי שהוא לא יספיק לשלוח לי אותן לפני שאפרסם את הרשומה, אז שחזרתי את חלקן היום, אבל אני מצרפת את שלו כי הן טובות יותר כנראה. אפילו הייתה קצת שמש והיה נחמד לטייל, חבל שלא היה לנו יותר זמן.

בלילה חיכיתי שאור יודיע לי שהוא נחת, ובאמצע השיחה אתו התנתק לי הטלפון. נגמר לי הקרדיט. הלכתי היום לקנות קרדיט נוסף, אבל עכשיו גם אני בעד שאור יחליף את הטלפון הישן שלו בסמארטפון ואוכל לתקשר אתו גם דרך ה- Viber בחינם (אור, סליחה אם אני הורסת לך. אני מקווה שההורים שלך לא יקראו את זה ויקנו לך סמארטפון).

בשעה 04:37 התעוררתי מרעש ורעידות. חשבתי שזה החימום עושה רעשים מוזרים, וזה היה קצת מטריד, כי אני לא רוצה להתעורר ככה באמצע הלילה מרעשי חימום, אבל חזרתי לישון. בדיעבד, בבוקר גיליתי שהייתה כאן רעידת אדמה בעוצמה 5.5 בסולם ריכטר. אולי טוב שלא ידעתי על זה בזמן אמת.

חוץ מזה, אין לי הרבה דברים מעניינים לספר. היום קצת טיילתי, הייתי בחדר הכושר של הבניין, ראיתי קצת סיינפלד במחשב ועשיתי שיעורים. בימי שני אני אמורה ללמוד כל היום, אבל המרצה שלי לא תהיה השבוע, כך שהתבטלו לי כל השיעורים. אני מניחה שבכל זאת לא אשתעמם, כי יש לי כל מיני דברים מתוכננים. במקרה הכי גרוע, תמיד אפשר לצפות בסרטוני חתולים ב- YouTube (אני בדר"כ לא מרשה לעצמי להתחיל עם זה).
עכשיו נזכרתי שהבטחתי תמונות של חתול. החתול ההוא לא חזר, אבל ראינו חתולים חמודים אחרים:

Buna Ziua לכולם.

וכל ההמשכים

הימים האחרונים היו בעיקר על התארגנות, ורובם כללו שבירת שיניים ברומנית. הרבה נותני שירות כאן, ובעיקר המבוגרים, לא מדברים אנגלית כלל, או שהאנגלית שלהם גרועה מהרומנית שלי - וזה אומר שהיא ממש גרועה. אנחנו מגמגמים ברומנית, והמשפטים הכי נפוצים שלנו הם "Nu vorbesc Romaneste" (אני לא מדבר/ת רומנית) ו-"Vorbiti Engleza?" (האם את/ה מדבר/ת אנגלית?), משפט שבדר"כ נענה כאן ב"Nu" (לא) או "puțin" (מעט). 

לפני שנסעתי, למדתי רומנית במשך חודש מאיזה אתר באינטרנט. הוא לא היה חף מטעויות, והוא היה די ממוקד בסיטואציות ספציפיות, שבהן אני יחסית מסתדרת, אבל אני אבודה בכל השאר. למשל, אתמול הלכנו לקנות קצת בגדי חורף, ואני למדתי ביטויים ברומנית שקשורים לקניות, בפרט לבגדים. אף אחד מהמוכרים בקומפלקס הענק לא דיבר אנגלית. ידעתי לבקש מידה גדולה או קטנה יותר, לשאול כמה משהו עולה, והבנתי גם את המספרים. ידעתי לשאול אם מקבלים כרטיס אשראי, ובגדול החוויה הייתה בסדר גמור מבחינת השפה. מה שקצת יותר מורכב כרגע זה עניין הרכבת משפטים חדשים מכל מיני מילים שאנחנו מכירים. למשל, אתמול מצאתי את עצמי אומרת לכמה מוכרים: "שלום. אני צריכה מעיל עבור קר מאוד. דצמבר וינואר". העיקר שהבינו אותי ולעזאזל עם הפאדיחות על העילגות שלי.

חוויה לא נעימה מבחינת שפה קרתה לנו לפני כמה ימים. רצינו להזמין מונית והיה לנו טלפון של נהג מונית שקיבלנו מקרוב משפחה רחוק שגר בעיר. התקשרתי לנהג המונית ורציתי להזמין מונית. הוא לא מדבר אנגלית והוא בכל זאת הבין אותי, אבל הוא לא עבד באותו הזמן. הוא אמר, כך הבנתי בדיעבד, שהוא יתקשר לקולגה שלו שיבוא לאסוף אותנו. אני לא הייתי בטוחה בהתחלה אם הוא יתקשר או שאני צריכה להתקשר, אבל הנחתי שהוא יתקשר וכך ירדנו למטה וחיכינו למונית. המוניות כאן נורא נפוצות וכבר למטה חיכתה מונית של אותה החברה. נכנסנו אליה מתוך מחשבה שזהו הקולגה המדובר, מה שכנראה לא היה נכון. לאחר כמה דקות קיבלתי שיחת טלפון, מהנהג המקורי או הקולגה (עד עכשיו זה לא ידוע). השיחה הייתה ברומנית ואנחנו לא יודעים לומר מה היה תוכנה. יתכן שעלינו על סתם מונית שחיכתה, ומאוחר יותר הגיע הקולגה והתקשר לקרוא לנו. הוא דיבר אתי ברומנית, אני דיברתי אתו באנגלית, ותוך חצי דקה השיחה הפכה ל-"Nu înțeleg" (אני לא מבינ/ה) משני צדי השיחה, למשך כשלוש-ארבע דקות. זה היה מתסכל. מאז לא התקשרנו יותר להזמין מונית, ולמזלנו מצאנו שיש אתר באינטרנט לחברת המוניות הזו, שהוא מאוד נוח ואפשר להזמין דרכו מונית.

היום אני אמורה סוף סוף להתחיל ללמוד. עד עכשיו אני לא ממש בטוחה איזה קורסים אני הולכת לקחת. היום אנסה שניים מתוך השלושה ואני מקווה שבקרוב אקבל אישור עליהם מהאוניברסיטה כאן וגם מבר-אילן. כבר יצא לי לדבר עם כמה חברי סגל כאן לגבי הקורסים שאני מתכוונת לקחת, וקיבלתי את התחושה שהם לא כל כך יודעים מה לעשות אתי, ושאני יכולה פחות או יותר לבחור איזה קורסים שבא לי. מה שכן, הם שמחים שבזכותי הלימודים יהיו באנגלית וכך הסטודנטים ישפרו את האנגלית שלהם (מטריד משהו, לא?).

החל מאתמול יש לנו סוף סוף Wi-Fi בבית. אחרי סאגת פיצוח שם הרשת, הצלחנו לפצח גם את הסיסמא. חשבנו להיכנס לממשק הניהול של הראוטר באמצעות כבל רשת ולשנות אותה, אבל אנחנו ילדים טובים מדי ולא רצינו שיהיו בעיות אחר כך. אבל אז אור גילה שבממשק הניהול כתובה הסיסמא באופן גלוי.

אתמול הלכתי כאן למכון כושר. עשיתי כרטיסיה של 8 כניסות שתקפה לחודש (מעט כניסות, כדי לנסות בינתיים). חששתי שאולי לא אבין מה לעשות, בגלל השפה, אבל כנראה ששפת הספורט היא בינלאומית, והסתדרתי טוב מאוד. הייתי בשיעור אימון פונקציונלי, שבו בחצי הראשון של השיעור (החלק האירובי) קפצנו על טרמפולינה ועשינו כל מיני תנועות, ובחלק השני השתמשנו באביזר שלא הכרתי קודם (מוט עם רצועות מחוברות אליו), שאפשר לעבוד אתו על כל הגוף. לאחר מכן, הייתי בשיעור רגליים ובטן, שהחלק הראשון שלו היה אירובי מדרגה והחלק השני היה תרגילי בטן על המדרגה. קרה לי משהו מצחיק בשיעור השני. התמקמתי שם מאחורי עמוד, והסתכלתי כל הזמן על הבחורה שהייתה על הבמה. הייתי בטוחה שהיא המדריכה. בחצי השני של השיעור, פתאום שמתי לב שיש בחור שסופר בקול רם ומתעסק עם המוזיקה. מסתבר שהוא היה המדריך, ושלא ראיתי אותו כי הייתי מאחורי העמוד. הבחורה ההיא סתם עמדה על הבמה. הוא גם שאל אותי משהו ברומנית, כנראה אם אני רואה אותו בכלל. זה היה משעשע, ואני מקווה שהבחורה הזו לא חשבה שזה מוזר שבהיתי בה כל השיעור.

כשיצאתי ממכון הכושר, המדריכה אמרה שהיא צריכה לסמן לי ביקור נוסף בכרטיסיה. מסתבר שמדובר על 8 שיעורים ולא 8 כניסות, מה שקצת מייקר את העסק. בפעם הבאה אני אקנה כרטיסיה גדולה יותר שמוזילה את המחיר של כל שיעור באופן משמעותי. למחיר השיעור יש להוסיף גם נסיעה במונית, לפחות בכיוון החזרה, כי לפעמים קצת קר מדי כדי ללכת ברגל רבע שעה, בטח כשמזיעים אחרי שיעור. כך שהמחיר לא יוצא זול יותר מהמנוי הרגיל שלי בארץ, לצערו של אור (שמנסה למנף את השהות שלי כאן לחיסכון כספי). אבל לא יקר יותר באופן משמעותי, כנראה.

אתמול גילינו מסעדה איטלקית ממש 200 מטר מהבית, באותו הרחוב. אכלנו בה ארוחת צהריים שהייתה זולה וטובה מאוד. יש לה תפריט ענק של דגים, בשר, פסטות, פיצות, מרקים וסלטי ירקות מכל הסוגים. האווירה שם יוקרתית ונעימה. המחירים לא מפסיקים להפתיע אותנו: למשל, אור הזמין פיצה מרגריטה שעלתה 14 ש"ח והייתה בגודל של פיצה משפחתית (8 משולשים, והוא ארז חצי ממנה הביתה להיום). נראה לי שאלך לאכול בה בכל פעם שיגמר לי האוכל בבית, או משהו כזה.

אני מקווה שבקרוב אעלה לכאן גם תמונות מעניינות. עד כה לא צילמנו כמעט כלום (אפילו אור, באופן מפתיע, לא צילם כמעט כלום). אתמול למשל, רצינו לצלם חתול שמצאנו בבניין והתיידד איתנו. הוא עלה איתנו לקומה שלנו וחיכה לנו מחוץ לדלת. כשהשארנו אותה מעט פתוחה, הוא אפילו נכנס קצת. איזה חמוד. יש לי הרגשה שזו תחילתה של ידידות מופלאה. צפו לתמונות של חתול בקרוב.

כל ההתחלות

רציתי לכתוב מוקדם יותר, אבל לא היה לי Wi-Fi, זמן או כוח. הגענו לאיאש ביום שני בצהריים, בערך בשתיים וחצי. טיסת הפנים שלנו מבוקרשט איחרה בארבעים דקות כי היא חיכתה לנו ולעוד נוסעים ישראלים אחרים שהתעכבו בגלל הקונקשן הקצר והתורים בשדה התעופה. למזלנו, לא היינו המאחרים היחידים ולכן הטיסה חיכתה. הטיסה הייתה מלאה בסטודנטים ישראלים שחוזרים ללימודים. רובם סטודנטים לרפואה, וחלקם כבר בשנים מתקדמות. 

את היום הראשון העברנו בקניות מפרכות לבית. למזלנו, הייתה לנו עזרה מחברה מקומית שהסתובבה איתנו בסופר, עזרה לנו למצוא דברים והמליצה. מסתבר שזה נורא קשה לעשות קניות בסופר בארץ זרה. במקרה הטוב, יש מותג מוכר של המוצר שמחפשים, ואז צריך רק להשוות מחירים. במקרה הפחות טוב, לא מכירים את המותג. במקרה הגרוע, רוצים לקרוא את רשימת המרכיבים שבתווית על המוצר אבל היא ברומנית ולא מבינים כלום. כך קורה שקונים טופו במי מלח (כי אין טופו רגיל), גבינה מלוחה 14% שמסומנת במילה Light (המקבילה השמנה שלה היא 24%), מלפפון מזן מוזר עם קליפה גבשושית (בשביל אור), גזרים קטנטנים (לא גמדיים) ושלל מוצרים מוזרים. למזלנו, מצאנו כמעט את כל מה שחיפשנו, והרוב היה זול בהרבה מאשר בארץ.

בכלל, המחיה כאן מאוד זולה. בערב הראשון הלכנו למסעדה של המלון שבו השתכנו בנסיעה הקודמת. זו נחשבת אחת המסעדות היוקרתיות בעיר. אור אכל מרק עגבניות למנה ראשונה ושניצל עם פירה למנה עיקרית. אני אכלתי פילה סלמון עם ירקות בגריל, ומנה של סלט ירקות. שנינו שתינו מים מינרליים מוגזים (שכאן הם נקראים פשוט מים מינרליים, כי הדיפולט הוא מים מוגזים. מים רגילים נקראים Apa Plata, שזה "מים פשוטים"?). החשבון יצא 106 LEI (שהם 106 ש"ח - ה- LEI והשקל הם כמעט אחד לאחד).
למחרת בערב הלכנו עם החברה למסעדה אחרת, בהמלצתה. אני אכלתי סטייק סלמון גדול עם מנה עצומה של ירקות מבושלים (כן, יש כאן מוטיב חוזר, אז מה?). כל המנות היו טעימות, ומאוד גדולות. הירקות הגיעו בקערה, שלדעתי אמורה להתאים לשישה סועדים בשולחן שמזמינים רק מנה עיקרית (המנות העיקריות, לפי מה שראיתי עד כה, לא מגיעות עם תוספות, ואת התוספות מזמינים בנפרד). אמנם יש לי קיבולת לא קטנה עבור ירקות, אבל אפילו אני לא יכולתי לסיים את המנה (שהייתה טעימה מאוד, אגב). אור אכל לזניה צמחונית, שגם היא הייתה גדולה, וסלט עגבניות, שלהפתעתו - הכיל רק עגבניות. אני שתיתי מים מינרליים מוגזים ואור שתה ברנדי. החברה שתתה קובה ליברה ואכלה קרפ עם שוקולד. החשבון יצא 110 LEI (שהם בערך 110 ש"ח). רצינו להשאיר 10-12% טיפ והחברה אמרה ש- 5 LEI זה מספיק.
לא רק המסעדות זולות. בסופר קנינו לחם מלא פרוס שקונים לפי מס' פרוסות. ביקשנו 20 פרוסות כדי שנוכל להקפיא ויספיק לנו לפחות לשבוע. בדיעבד גילינו שהפרוסות ענקיות ושמפרוסה אחת אפשר להכין סנדוויץ' ע"י חיתוך שלה. הלחם עלה 2.90 LEI. בארץ, על חצי מהכמות משלמים בין 9 ל- 23 ש"ח, תלוי איפה קונים.
נסיעה במונית של בערך 2 ק"מ עולה בערך 7 LEI. בהמשך בטח יהיו לי עוד דוגמאות מעניינות.

העיר מלאה סטודנטים, ובפרט סטודנטים זרים. כשהיינו כאן לפני חודש כדי לשכור דירה, לא היו הרבה אנשים ברחובות. עכשיו הרחובות מלאים צעירים, וזה ממש נחמד. 

קר. כבר עכשיו קר כמו החורף בארץ. אין טעם לפתח את הנושא כרגע, הכותרת של הבלוג מרמזת על כך שזה נושא שאעסוק בו הרבה (אם האצבעות לא יקפאו לי, ואהיה מסוגלת להקליד). 

עדיין לא התחלתי ללמוד. הייתי אמורה להתחיל בשלישי בבוקר, אבל בסוף כנראה שאני משנה את המערכת ברגע האחרון. למרות שהרומנים, כמו כל שאר האירופאיים כמעט, מאוד מסודרים ובירוקרטיים, איכשהו תכנית הלימודים התפרסמה רק מס' ימים לפני תחילת הלימודים. התאפשר לי לשנות את הקורסים שבחרתי ולבחור קורסים מעניינים ורלוונטיים יותר. בשלישי בבוקר הגעתי לאוניברסיטה כדי להסדיר את העניינים, וזה עדיין לא היה אפשרי. מאחורי דלת מזכירות הפקולטה השתרך תור ארוך של סטודנטים, מה שגרם לי להעריך מחדש את בר-אילן, שבה לא קורה שביום הראשון של הלימודים כל הסטודנטים נזקקים לשירותי המזכירות (למשל, בזכות העובדה שהקורסים קבועים הרבה זמן לפני תחילת הלימודים והרישום מתבצע באינטרנט). עם זאת, חברי הסגל היו נחמדים ומועילים. עוד לא הסתיימה הבירוקרטיה, אבל ככל הנראה שהיום הראשון ללימודים יהיה ביום שישי, מה שישאיר לי עוד קצת זמן לסדר עניינים בבית.

סידור הבית קצת מתיש. "דירה מאובזרת" הוא מונח מטעה, שהרי חוץ מרהיטים וכמה מכשירי חשמל גדולים, יש עוד כ"כ הרבה דברים שלא חושבים עליהם, שצריכים להיות בבית. למשל פח לשירותים, קומקום חשמלי, סל כביסה, וכו'. גם אנשים מסודרים כפייתים כמוני שעושים רשימות, נתקלים לפעמים במכשולים לא צפויים כגון מיטת קינג סייז שסט המצעים מהארץ לא עולה עליה. מזל שהתפנו לי עוד כמה ימים עד תחילת הלימודים, כדי שאעשה מהדירה בית.

סתם אנקדוטה מצחיקה ולא בהכרח קשורה למשהו כאן - בערב הראשון רצינו לקנות לאור סים מקומי. מצאנו מכונה אוטומטית של כרטיסי סים, שהכיתוב עליה היה ברומנית בלבד. החלטנו לנחש ניחוש מושכל ולקוות שנצליח לקנות את מה שרצינו. אור הכניס למכונה 50 LEI וביקש לקנות כרטיס טעון ב- 24 LEI. מרגע זה המכונה התחילה להטיל מטבעות ולא הפסיקה במשך דקה. העודף הגיעה בצורת 52 מטבעות של חצי LEI. במקום כרטיס סים, יצאה קבלה עם קוד להטענה של כרטיס קיים. נתקענו עם 52 מטבעות של חצי LEI ותרומה לאורנג' על סך 24 LEI (למחרת קנינו גם סים, שיהיה אפשר להטעין אותו מאוחר יותר באמצעות הקוד הזה, אבל מסתבר שהטלפון של אור חסום להחלפת סים. יכול להיות שגם גרמנו למוכר לחשוב שאנחנו פרימיטיביים בישראל, כי הוא ראה את הטלפון העתיק של אור ושאל מאיזו ארץ הטלפון).

עד עכשיו עדיין אין לי Wi-Fi, כי עוד לא נפגשנו עם האישה שאחראית על הדירה, ולכן לא קיבלנו ממנה את הסיסמא. נראה לנו שהצלחנו לנחש איזו רשת היא הרשת שלנו, ע"י ניסוי ותהיה שכלל ניתוק של הרשת ומעקב אחרי הרשתות שהמחשב מזהה. טוב ששנינו בוגרי תואר ראשון במדעי המחשב. את הסיסמא לא הצלחנו לנחש ונראה שהיא לא סיסמא דיפולטית. בסופו של דבר אור הלך לחנות (רחוקה) כדי לקנות כבל רשת והתחברנו בינתיים ישירות לאינטרנט. כבל הרשת היה רק משהו נוסף, מטרת הקנייה הייתה מתאמים למטענים של המחשבים הניידים שלנו, שלא מתאימים לשקעי החשמל. אחרי שאור חזר מהחנות גילינו שהמתאמים שהוא קנה לא מתאימים לתקעים של המטענים. שזה מבאס גם כי זה עלה כסף (אם כי לא הרבה, ואולי נצליח להחליף), גם כי אור הלך כמעט לשווא חצי שעה ברגל וגם כי בינתיים זמנו של המחשב קצוב. אז אני אתן לו לנוח ונתראה ברשומה הבאה.